אחר שנשלמה האפיה של המצה, נתבטל כח החימוץ שבקמח, ואפילו אם ישרו את המצה במים זמן רב לא תחמיץ. סימן להשלמת האפיה של המצה, שקרמו פניה ואם יפרסוה לא יימשכו ממנה חוטי בצק. וכיוון שמצה שנשלמה אפייתה אינה יכולה להחמיץ, מותר להשרותה במרק. וזקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה יבשה בליל הסדר, רשאי להשרות את המצה במים ולאכול אותה רכה (שו"ע תסא, ד; להלן טז, כט). וכן אם חזרו וטחנו את המצה, מותר ללוש את קמח המצה במים, ואין חוששים שיחמיץ, שאחר שנאפה היטב שוב אינו יכול להחמיץ (שו"ע תסג, ג). וכך ניתן לאפות בפסח עוגות מחמשת מיני דגן או לבשל סוגי קציצות שמעורב בהן קמח מצה (קניידלאך, גפילטע-פיש ומפרום).
אולם יש שנהגו להחמיר שלא להשרות את המצות במים, שמא מעט מן הקמח שבבצק לא נילוש כראוי ונשאר בתוך המצה בלא שנאפה, וכשישרו את המצה במים אותו קמח יחמיץ. וכן חששו שמא נדבק מעט קמח על המצה אחר האפיה, וכשישרו את המצה במים יחמיץ. לגבי קמח מצה ישנו טעם נוסף לחומרה, שמא עמי הארץ יחליפו בין קמח מצה לקמח רגיל ויבואו לידי איסור חמץ בפסח. וכן נהגו החסידים תלמידי הבעל שם טוב, להחמיר על עצמם שלא לאכול מצה שרויה.
אבל להלכה, דעת הפוסקים רובם ככולם, שאין צריך להחמיר בזה, מפני שמן הסתם הלישה נעשתה היטב ולא נותר קמח שלא נילוש ונאפה היטב. וכן נוהגים עולי ספרד ואשכנז שאינם חסידים. גם מיוצאי משפחות חסידיות יש שמקילים כיום, מפני שלפי המנהג הרווח לאפות מצות דקות, אין יותר חשש שמא נותר בתוך המצה קמח שלא נאפה כראוי. וכן אין לחוש שמא נדבק על המצות קמח, כי מקפידים שמקום הקמח יופרד ממקום המצות שיוצאות מהתנור. ואף שמצד הדין מותר לכתחילה לאכול מצה שרויה, אין לזלזל בנוהגים להחמיר בזה.[2]
למעשה, רבים מיוצאי משפחות חסידים אינם נוהגים כיום בחומרת שרויה, ועיקר הטעם, מפני שהמצות בימינו רקיקים, והתנורים חזקים. ומי שגם אביו הקל לאכול שרויה אינו צריך התרה, למרות שהוא ממשפחה חסידית. ואם אביו החמיר והוא רוצה להקל, טוב שיעשה התרה, ויבדוק היטב שלא יפגע בכבוד אביו.
פרטי מנהגי המחמירים בשרויה: הנוהגים שלא לאכול שרויה מקילים לצורך חולה או קטן, שאין זה נחשב כעשיית חמץ בפסח. וכן נוהגים בחו"ל להכין ביום האחרון של פסח קניידלאך, כדי להראות שאין בזה איסור גמור, ומכינים את הקניידלאך בחול המועד. אלא שבכלים שמכינים בהם שרויה, מחמירים שלא לאכול. ובשערים מצויינים בהלכה קיג, ז, הקל להשתמש בכלים שהשרו בהם מצה. ובשו"ת קניין תורה בהלכה ב, פז, החמיר שגם לצורך חולה וקטן אסור להשרות את המצה במים.
שריית מצה במי פירות: כתב בתשובה ו' שבסוף שועה"ר שאין להחמיר, וכן נוהגים להשרות מצה ביין, ולמרוח על המצה ממרחים שונים. וכך המנהג הרווח. ובשו"ת קניין תורה בהלכה ב, פז, החמיר גם בזה (עי' בפס"ת תנח, ה-ז). בשע"ת תס, י, כתב שגם למחמירים אפשר לטבול מצה במים ולהכניסה מיד לפיו, שבזמן קצר אינה יכולה להחמיץ. והמחמירים בהטבלתה במי פירות יחמירו גם בזה.
