בינתיים הוקמה מדינת ישראל שהתחייבה לנהוג בהגינות כלפי כל תושביה, ובכלל זה שלא להפלות אדם בעקבות מינו, דתו וגזעו. למרות זאת, בעיית העסקת ערבים עדיין עומדת במקומה. ואף שהמדינה ככלל אינה יכולה להפלות בין אזרחיה, ראוי לכל יחיד ויחיד שמעסיק פועלים, להתחשב בסולם הערכים התורני, לפיו ישנם שלושה טעמים להענקת עדיפות לפועלים שאינם ערבים, וכולם נובעים מהמלחמה שבין ישראל לערבים על ארץ ישראל: ראשית, מצווה עלינו לרשת את הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, כפי שהגדיר הרמב"ן את המצווה (לעיל ג, א-ב). ומאחר שרבים מהערבים אינם מסכימים לכך שהארץ שייכת לנו, ועדיין נטוש מאבק על ארץ ישראל, שלעיתים מתפתח למלחמת דמים, מוטלת עלינו המצווה למנוע במידת האפשר את אחיזתם בארץ, כדי למנוע את האפשרות שילחמו כנגד ישיבתנו כאן. וברור שעל ידי נתינת מקומות תעסוקה לערבים שחשודים בעוינות כלפינו אנו גורמים לתוצאה הפוכה, מחזקים את אחיזתם בארץ, ולא מאפשרים להם לחשוב ברצינות על הגירה.
מצווה שנייה, הקשורה לזה, היא מצוות "לֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב). ופירושה: שלא לתת לגויים חניה בקרקע של ארץ ישראל. כלומר, אסור למכור לגוי, שאיננו גר-תושב, קרקע או בית בארץ-ישראל, וכל מי שאינו תומך בכך שמדינת ישראל היא מדינת היהודים אינו יכול להיחשב 'גר תושב' (כמבואר לעיל ה, א-ב). לצערנו רבים מהערבים הגרים בארץ אינם תומכים במדינת ישראל כמדינת היהודים ואינם מסייעים לה במאבק על קיומה נגד אויביה כפי שמצופה מאזרחים נאמנים, וממילא הם אינם יכולים להיחשב 'גרים תושבים', ואסור למכור להם בארץ בית או קרקע. גם מתן עבודה מחזק במידה מסוימת את חנייתם בארץ. שכן המציאות היא שבעקבות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות, היגרו לארץ מאות אלפי ערבים שבאו לחפש עבודה בהתיישבות היהודית המתפתחת. יש לקוות שאם העסקת ערבים שאינם תומכים בזהותה היהודית של המדינה תפחת ותוחלף במידת הצורך בעבודה של בני עמים אחרים, ההגירה שלהם למדינות אחרות תואץ, ואלו שיישארו בארץ יהיו קרובים יותר להגדרה של גר-תושב, שמצווה לדאוג לפרנסתם. טעם שלישי, החשש המסוים מפני פיגועים שעלולים להתבצע על ידי פועלים ערבים עוינים או בסיועם.
כל הטעמים הללו אמורים כלפי ערבים שחשודים בעוינות למדינת ישראל, אבל התומכים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי ראויים למעמד 'גר תושב', ומצווה להעסיקם ולגמול עמהם חסד.
יש להוסיף, שאף שמלכתחילה עדיף שלא להעסיק ערבי שחשוד בעוינות ואינו ראוי למעמד של 'גר-תושב', בפועל כאשר מעסיקים אותו, חייבים להתייחס כלפיו במלא הכבוד וההגינות. אסור לבזותו, לעושקו ולהלין את שכרו. ראשית, מפני חובת ההגינות של מעסיק כלפי העובד. שנית, יתכן שהוא הגון ותומך בעם ישראל וראוי להגדרת 'גר תושב', שכלפיו אנו חייבים להתייחס לא רק בהגינות אלא אף מצווה להעניק לו צדקה בשעת הצורך (לעיל ה, ה, 4).
יש לקוות שככל שיעברו השנים, הערבים העוינים אותנו יתמעטו על ידי תשובה או הגירה למדינות אחרות, ואוהבינו יישארו לחיות אתנו באחווה.
