"משחרב בית המקדש תקנו חכמים שבאותו הדור, שאין בונים לעולם בניין מסויד ומכויר כבניין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד" (שו"ע או"ח תקס, א). כיום בבנייה רגילה אין משתמשים בטיט אלא בטיח. ולטיח שתי שכבות, הראשונה מטיח שחור, ומעליה טיח לבן אפרפר, ועל הטיח הלבן מסיידים בסיד. ואם כן להלכה את אותה אמה שממול לפתח אין לסייד כלל, באופן שהטיח הלבן יֵראה בה. וחשוב להדגיש זאת, מפני שרבים נוהגים לסייד את כל הבית, ולהשאיר אמה על אמה בלי הצבע שבא לאחר הסיד. וכן יש שנהגו לצבוע לגמרי את כל הבית, ולאחר מכן – כזכר לחורבן – צובעים בשחור את מקומה של האמה שמול הפתח.
אמנם למקילים בזה יש על מה לסמוך, ואין למחות כנגדם. כי יש מי שהסביר שעיקר התקנה הוא שיהיה ניכר שינוי באותה אמה זכר לחורבן. ולכן אם ניכר הבדל בין הצבע של כל הבית לאותה אמה שהיא רק מסויידת, או שצבעו אותה בשחור, יוצאים בזה (עי' שעה"צ תקס, ח, אג"מ או"ח ג, פו). אבל לדעת רוב הפוסקים, צריך לשייר אמה ללא צבע וללא סיד, כי אין מספיק שיהיה היכר כלשהו זכר לחורבן, אלא צריך שהבית יהיה לא גמור, והסיד הוא הגימור. ולכן אם בטעות סיידו את כל הבית ללא השארת אמה, ראוי לשייף את הסיד מאותה אמה, כדי לחשוף את הטיח הלבן, ולא להסתפק בזה שבשלב הצבע ידלגו על אותה אמה (מ"ב תקס, ב).
קירות גבס אין רגילים לסייד, ואזי יש להסתפק בכך שלא יצבעו את אותה אמה.
