מבין מצוות התורה העוסקות ביחסים שבין אדם לחבירו, ישנה מצווה מרכזית: “בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ” (ויקרא יט, טו). ופרשו חכמים שהכוונה לדון את החבר לכף זכות (שבועות ל, א). וכפי שאמרו במשנה במסכת אבות (א, ו): “הוי דן את כל האדם לכף זכות”. והכוונה שהרואה את חבירו עושה דבר שניתן לפרשו באופן חיובי וניתן לפרשו באופן שלילי, מצווה לפרשו באופן חיובי. וכן השומע על חבירו סיפור שאפשר לפרשו לחיוב או לשלילה – מצווה לפרשו באופן חיובי.
לכל מעשה שאדם עושה אפשר לתת כמה משמעויות, אפשר לפרשו באופן חיובי, ולמצוא בו את הצדדים היפים והכוונות הטובות, ואפשר גם למצוא את ההפך. אפילו למעשה של הצדיק ביותר אפשר לתת פירוש שלילי. הרי אפילו את מעשיו של משה רבנו עליו השלום פירש קורח באופן שלילי, וחשב שכל כוונתו היא להשתרר על העם. ניקח לדוגמה אדם המטפל בהוריו הזקנים, אפשר לומר עליו כמה יפה הוא מכבד את הוריו, ואפשר גם לומר, ודאי שהוא מטפל יפה, הרי הוא מעוניין בירושה…
לגבי כל זה מורה התורה: “בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ”. אין כאן התעלמות מהצדדים השליליים ומן הכוונות הרעות שקיימות, אלא יש פה הדגשת הטוב והחיוב. בכל מעשה, כמעט, ישנן גם כוונות טובות וגם רעות, השאלה היא מה העיקר, האם הטוב או הרע, והתורה אומרת שהטוב הוא העיקר. כל אדם בנשמתו, בפנימיותו, הוא טוב, ובחיצוניותו הוא פחות טוב, והשאלה מה העיקר, הנשמה, הפנימיות, או החיצוניות. בזה שאדם דן את חבירו לכף זכות, הוא קובע שהנשמה הטהורה היא עיקר האדם.
