בתלמוד מסכת שבועות (לא, א) מובאות דוגמאות מעניינות לאיסור השקר, והכלל הוא, שלא רק שקר גמור אסור, אלא כל דבר שיש בו שמץ של שקר אסור, שנאמר (שמות כג, ז): “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק”.
למשל, מה יעשה פועל נאמן שבעל-הבית שלו פונה אליו בבקשה לשקר למענו? או נקצין את השאלה, מה יעשה תלמיד שמורו הנערץ עליו פנה אליו ואמר: “יודע אתה תלמידי, שהנני דובר אמת, וגם אם יתנו לי כל הון שבעולם לא אוציא דבר שקר מפי. אבל יודע אתה שנתתי לפלוני כסף בהלוואה, וכעת הוא מכחיש וטוען שלא לקח ממני כלום. למרבה הצער, יש לי רק עד אחד שראה את ההלוואה, וכידוע, רק על פי שני עדים אפשר לחייב אותו לשלם לי. לכן אנא בטובך, מאחר שאתה יודע שאני דובר אמת, בוא לבית-הדין, ותעיד אף אתה שהוא חייב לי כסף”.
על פי ההלכה, כמובן שאסור לתלמיד להעיד לטובת מורו או מעסיקו, שאיך יאמר ראיתי שפלוני לווה כסף, והוא לא ראה?! ולמרות שהוא בטוח שמורו צודק, אסור לו להעיד על דבר שלא ראה, שנאמר (שמות כ, יג): “לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר”.
ולא זו בלבד, אלא אפילו אם מורו אמר לו אל תוציא מפיך דבר שקר, רק תבוא לבית-הדין ותעשה רושם כאילו אתה מתכוון להעיד לטובתי על כך שבעל חובי חייב לי כסף. ואז אולי בעל החוב השקרן יירתע ויודה על האמת, משום שיאמר בליבו: “עדיף לי להודות בעצמי ולא להתחייב על ידי פסק הדין”. אפילו זה אסור. משום שסוף-סוף התלמיד עושה רושם כאילו מתכונן לשקר, והתורה אמרה: “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק”, כלומר לא רק שלא תוציא שקר מפיך, אלא אף תתרחק מלהיראות כמי שעומד לשקר.
