לעיתים מותר לאדם לשנות מן האמת כדי למנוע מעצמו בושה. למדנו שמותר לשנות במסכתא, ופירש רש"י שמותר לאדם להצניע את ידיעותיו משום ענווה. אולם לדעת הרמב"ם הכוונה היא, שאם שואלים אדם האם אתה לומד כעת מסכת שבת, למשל, והוא מתיירא שמא ישאלוהו שאלות הלכתיות שלא ידע להשיב עליהם, מותר לו לומר שהוא לומד מסכת אחרת, כדי להימנע מהבושה שבאי ידיעת התשובה (הל' גזלה יד, יג).
ועל פי זה אפשר ללמוד שאם אדם נוסע לבית חולים, לבדיקה שהוא מתבייש בה, כמו למשל בדיקת פוריות, ומישהו שואל אותו לשם מה אתה נוסע, מותר לו להסתיר את מטרת נסיעתו המדויקת.
ובכל מקרה כתב בעל ספר חסידים (תרמ"ב), שעדיף תמיד שלא לומר ממש דבר שקר, אלא לנקוט בלשון שמשתמעת לשתי פנים.
אבל חשוב מאוד לחזור ולהדגיש שכל ההיתר לשנות מהאמת הוא בתנאי שהשקר לא יגרום נזק, בושה או צער למישהו אחר. ולכן שני שותפים, למשל, שמדברים בענייני עסקיהם, ברור שכל אחד צריך לומר לחבירו רק את האמת. ואפילו אם הוא מתבייש לספר על הטעויות שלו, חובה עליו לומר את כל האמת, משום שהשותף צריך לדעת את כל מה שקשור לעסק ולטיב עבודתו של שותפו, ואם ישקר, יזיק לחבירו, ויעבור על איסור תורה. ורק אם ברור לו, שאם יספר על טעותו, שהיא לא כל כך קריטית, יגרום הדבר להפרת השלום ביניהם, ומחמת זה אף העסק שלהם עלול להינזק, והשותף שלו יפסיד דווקא מעצם אמירת האמת. במקרה כזה יכול השותף להורות לעצמו היתר ולשנות מפני השלום.
וכן ברור שלתלמיד בבית ספר או בתיכון אסור לשקר למורו. כל ההיתר לשנות מהאמת כדי למנוע בושה, נוגע לאנשים שאין ביניהם קשר מחייב, אבל המורה חייב לדעת את מידת התקדמותו של התלמיד, כדי שבכוחות משותפים יוכלו לשקוד על התקדמותו בלימוד. ולכן אם הוא שואל את התלמיד אם חזר לקראת הבחינה, על התלמיד לומר את האמת בלבד. ורק אם התלמיד נבוך לפני כל הכיתה, יתכן שמותר לו בציבור לטשטש את האמת המביכה, אבל לאחר מכן יבוא לפני מורו ויאמר לו את האמת.
וכן חייל בצבא, בכל דבר שקשור לאמינות ולתיפקוד המבצעי – חייב לומר את האמת, ואין שום היתר לשנות מפני הבושה, מפני שאם לא יאמר את האמת, יפגע בכל מערכת האמינות בצבא, ויזיק ליכולתו המבצעית (הצבא כהלכה פ' כט).
