השקרים החמורים ביותר הם השקרים שנעשים בבית-הדין. כל עניינו של הדין הוא להלחם בשקר, לבער את העוולות, ולהגיע לחקר האמת, כדי להצדיק את הצדיק ולחייב את החייב. וכל שקר שנעשה בבית-הדין פוגע בפסק-הדין, ופוגע ביכולת שלנו לפתור את הסכסוכים שבין איש לרעהו, על פי הצדק והיושר.
משום כך, בנוסף לאיסור הכללי לשקר, ישנה אזהרה מיוחדת לעדים שלא יעידו עדות שקר, שנאמר (שמות כ, יג, בעשרת הדברות): “לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר”. ולכן לפני העדות היו מזהירים את העדים שלא ישקרו, ומאיימים עליהם בפני הציבור, ומודיעים להם את עונשה החמור של עדות שקר בעולם-הזה ובעולם-הבא.
ועוד ציווי ישנו, שכל מי שראה דבר שעשוי להועיל לדיון שנערך בבית-הדין, בין אם עדותו תגרום לזיכוי חברו או לחיובו, העד מחויב לבוא ולהעיד על מה שראה, כדי לסייע לבית-הדין לברר את האמת. ואם לא יבוא להעיד, הרי הוא מבטל מצוות עשה, ועליו נאמר (ויקרא ה, א): “אִם לוֹא יַגִּיד – וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ”. והבדל יש בדין זה בין דיני ממונות לדיני נפשות. בדיני נפשות, אף אם לא בקשו ממנו, חובה עליו לבוא ולהעיד, ובדיני ממונות רק אם בקשו ממנו לבוא ולהעיד הוא מחויב לבוא מצד מצווה זו (ספר החינוך קכב). אמנם מצד המצווה “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ” (ויקרא יט, טז), גם בדיני ממונות מצווה על מי שיודע עדות ועל ידה יוכל להציל את ממון חבירו לבוא להעיד לטובתו (ספר המצוות לרמב”ם רצז, ספר החינוך רלז).
