במקרים רבים מתעוררות שאלות, מהם הטיפולים השגרתיים שאין למונעם מן החולה, ומה הם הטיפולים החריגים שמותר למונעם מן החולה. אזכיר כמה דוגמאות נוספות של פסקי הלכה בנושא זה:
חולה שהסרטן התפשט במקומות רבים בגופו עד שאין עוד תקווה להציל את חייו, אולם על ידי טיפול כימותרפי או ניתוח ניתן להאריך את חייו בעוד כמה ימים או שבועות, אבל חיים אלו יהיו ללא ספק מלאים בייסורים. כתב הרב פיינשטיין, שההחלטה צריכה להיות ביד החולה, אם הוא מעדיף להאריך את ימיו למרות הייסורים, יעניקו לו את הטיפול. ואם הוא מעדיף לקצר את סבלו – לא יעניקו לו טיפול (אג”מ חו”מ ח”ב עה, א).
וכן הועלתה שאלה בפני הרב אוירבאך זצ”ל, לגבי ילדה חולה שהייתה משותקת בכל גופה, שמצבה היה מסוכן, ויתכן שעל ידי ניתוח ניתן להציל את חייה, אבל בכל מקרה תישאר משותקת בכל גופה, וחייה יהיו מלאי ייסורים. והשאלה היתה, האם לנתחה כדי לנסות להציל את חייה. ענה הרב אוירבאך, שאמנם טיפולים שגרתיים חייבים להעניק לה, אבל טיפול חריג כזה כניתוח, אין חיוב להעניק לה, משום שרבים מעדיפים במצב כזה את המוות על פני החיים, ובמיוחד כאשר לא ברור כלל שהניתוח יעזור. ולכן אין חיוב לנתחה.
עוד כתב הרב אוירבאך זצ”ל, לגבי זקן שחלה במחלה סופנית, שאין עוד סיכוי להציל את חייו, והוא סובל מייסורים קשים. טיפול שגרתי כנתינת נוזלים, מזון, חמצן ואינסולין לחולי סוכרת, חייבים להעניק לו. אבל טיפול תרופתי, שיכול להאריך את חייו, אך יגרום לו סבל, אין חיוב להעניק לו. והבחירה ביד החולה, אם לא ירצה לקבל את התרופה, לא יתנו לו. אמנם אם הוא ירא שמיים ולא נטרפה דעתו, רצוי להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא, וזכות תהיה לו אם ייקח תרופות ויחיה ויתייסר עוד זמן בעולם-הזה (מנחת שלמה צא, כד).
