כפי שלמדנו, אין שום היתר להרוג חולה, ואפילו אם הוא סובל מייסורים קשים, ומתחנן ומבקש מן הרופא שישים קץ לחייו, אסור להורגו. וכל ההורגו עובר על איסור רצח.
כלומר, כל פעולה שתגרום לקיצור חייו של החולה אסורה. אלא שעדיין יש לברר, האם מותר להימנע מלטפל בחולה כדי שימות מהר יותר. כגון חולה שנזקק להזנה תוך ורידית, האם מותר להפסיק להזינו כדי שימות מחוסר מזון?
תשובה: מבואר בהלכה, שכל המפסיק את אספקת הנוזלים לחולה, וגורם בפעולה זו למותו, נחשב כרוצח, ודורש דמים ידרוש ממנו את דם הנרצח. וכן הדין לגבי מי שמפסיק את אספקת המזון או החמצן (סנהדרין עז, א; רמב"ם הל' רוצח ג, י). ואפילו אם מלאי הנוזלים שבשקית המחוברת לחולה נגמר, חובה על המטפלים לחדשו. מפני שמוסר התורה הוא אקטיבי. לא רק שאסור לגרום למיתתו של אדם, אלא יש חובה להציל את חייו. שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ולפיכך חובה להמשיך לספק לכל חולה נוזלים, מזון וחמצן. הכלל הוא, שכל טיפול שגרתי מחויבים להעניק לחולה, אפילו אם הוא סובל מייסורים קשים מאוד.
אבל טיפול שנחשב לחריג, אין חובה להעניק לחולה שמתייסר ושואל את נפשו למות. למשל, חולה שמצבו אנוש, ולפתע הפסיק לנשום, או שליבו הפסיק לפעום, אין חיוב לבצע בו החייאה, כיוון שהדבר רק יוסיף ייסורים על ייסוריו. לסיכום, כל טיפול הנחשב לטבעי ושגרתי – מחויבים להעניק לחולה אף אם הוא סובל מייסורים, וכל טיפול חריג שיגרום להאריך את משך ייסוריו – אין חובה להעניק לחולה (נשמת אברהם ח"ב שלט, ד' בשם הגרש"ז אוירבאך, וכן כתב הרב גורן).
ומותר לתת לחולה מיוסר תרופות הרגעה חריפות, למרות שיש חשש מסוים שהתרופות הללו עלולות לקרב את מותו. וזאת בתנאי שמטרת נתינת התרופות היא להרגיע את כאביו ולא לקצר את ימיו. שהואיל ואין ודאות שהתרופות יגרמו למיתתו, חוזרת החובה היסודית לעשות הכל כדי להקל על החולה לשאת את ייסוריו. בנוסף לכך, יתכן שהרגשתו הטובה יחסית, תעניק לו כוח להתמודד עם המחלה, כך שבסופו של חשבון, תרופות ההרגעה יגרמו לאריכות ימיו ולא לקיצורם (ציץ אליעזר יג, פז).
