גאולת מצרים לא היתה רק גאולה פרטית, שבה אחד העמים זכה להשתחרר ממשעבדיו האכזריים. ביציאת מצרים התגלה ערכו של עם ישראל וערכו של המוסר האלוקי שישראל מנחילים לעולם.
ביציאת מצרים נתגלה ערך החירות, שהוא אחד מיסודות המוסר. שכל העמים שבעולם בשעה שהם מצליחים לגבור על משעבדיהם, מתגאים והופכים את עצמם למשעבדים לאדוניהם לשעבר. ואילו ישראל, גם אחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם אלא רק לצאת לחירות, כפי שציווה ה’ למשה.
וכן נצטוונו, שגם כאשר יהיו לנו עבדים, כי כך דרכו של עולם, יש עשירים ויש עניים, וכאשר יכולת ההשתכרות דחוקה מאוד – יש גם עבדים, מכל מקום נצטוונו שלא נעביד את העבדים בעבודת פרך, שנאמר (ויקרא כה, מג): “לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ”. והעניין הוא, שלא יטיל אדם על עבדו אלא עבודות שהוא מוכרח לבצע, אבל לא יטיל עליו מלאכות שאין לו בהן צורך ואין עניינן אלא לענותו או להשפילו. למשל, הרואה את עבדו בטל, לא יאמר לו: חמם לי בבקשה את המים הללו, או: צנן לי אותם, כאשר הוא אינו מעוניין לשתותם. וכן לא יאמר לו: עדור במקום פלוני, כאשר כל מגמתו היא להעסיקו ולהעבידו בלי שיש לו בכך תועלת (ספרא שם). וכן אין לומר לו: עדור במקום פלוני עד שאבוא, כי כאשר הוא נותן לו עבודה בלא גבול, הוא מענה את נפשו. אלא יאמר לו: עבוד כאן עד שעה פלונית (וע’ ברמב”ם הל’ עבדים א, ו-ז, ט, ח).
ואמנם מצווה זו נוהגת לגבי עבד, אולם כתב בספר החינוך (מצווה שמו), שגם כלפי פועלים עניים ראוי לאדם להיזהר בזה מאוד.
וכיוצא בזה כתב בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג, ס): “לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם. ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם. אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ”, מפני שעל ידי שהוא מעביד אותו, הוא מתקן את אופיו הרע ומונע אותו מהבטלנות שמביאה לידי חטא.
