חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט"ו – ליקוטים

א – גאולת מצרים וגאולת העבדים והפועלים

גאולת מצרים לא היתה רק גאולה פרטית, שבה אחד העמים זכה להשתחרר ממשעבדיו האכזריים. ביציאת מצרים התגלה ערכו של עם ישראל וערכו של המוסר האלוקי שישראל מנחילים לעולם.

ביציאת מצרים נתגלה ערך החירות, שהוא אחד מיסודות המוסר. שכל העמים שבעולם בשעה שהם מצליחים לגבור על משעבדיהם, מתגאים והופכים את עצמם למשעבדים לאדוניהם לשעבר. ואילו ישראל, גם אחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם אלא רק לצאת לחירות, כפי שציווה ה' למשה.

וכן נצטוונו, שגם כאשר יהיו לנו עבדים, כי כך דרכו של עולם, יש עשירים ויש עניים, וכאשר יכולת ההשתכרות דחוקה מאוד – יש גם עבדים, מכל מקום נצטוונו שלא נעביד את העבדים בעבודת פרך, שנאמר (ויקרא כה, מג): "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ". והעניין הוא, שלא יטיל אדם על עבדו אלא עבודות שהוא מוכרח לבצע, אבל לא יטיל עליו מלאכות שאין לו בהן צורך ואין עניינן אלא לענותו או להשפילו. למשל, הרואה את עבדו בטל, לא יאמר לו: חמם לי בבקשה את המים הללו, או: צנן לי אותם, כאשר הוא אינו מעוניין לשתותם. וכן לא יאמר לו: עדור במקום פלוני, כאשר כל מגמתו היא להעסיקו ולהעבידו בלי שיש לו בכך תועלת (ספרא שם). וכן אין לומר לו: עדור במקום פלוני עד שאבוא, כי כאשר הוא נותן לו עבודה בלא גבול, הוא מענה את נפשו. אלא יאמר לו: עבוד כאן עד שעה פלונית (וע' ברמב"ם הל' עבדים א, ו-ז, ט, ח).

ואמנם מצווה זו נוהגת לגבי עבד, אולם כתב בספר החינוך (מצווה שמו), שגם כלפי פועלים עניים ראוי לאדם להיזהר בזה מאוד.

וכיוצא בזה כתב בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג, ס): "לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם. ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם. אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ", מפני שעל ידי שהוא מעביד אותו, הוא מתקן את אופיו הרע ומונע אותו מהבטלנות שמביאה לידי חטא.

ב – לא ימכרו ממכרת עבד וחירות הפועל

נצטוונו שלא למכור עבדים ישראלים כממכרת עבד, שנאמר (ויקרא כה, מב): "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד".

ראשית, יש במצווה זו הוראה שבעת שיהודי יאלץ למכור עצמו לעבד עברי, לא נמכרנו בהכרזה פומבית: כאן יש עבד, כל הרוצה לקנותו יבוא. אלא ימכרו אותו בחשאי.

ועוד דין למדו חכמים ממצווה זו, שמותר לפועל שהשכיר עצמו לעבוד אצל חבירו לחזור בו באמצע עבודתו ולומר אינני רוצה להמשיך לעבוד. כגון ששכר אדם את חבירו לעדור בשדהו כל אותו היום, מותר לפועל להפסיק את עבודתו באמצע היום למרות שהתחייב לעבוד יום שלם. ואפילו אם כבר שילמו לו את כל שכרו, יכול לומר אינני רוצה להמשיך לעבוד ויחזיר להם את כספם עבור שארית העבודה. והטעם לכך, מפני שזוהי זכותו הבסיסית כאדם בן חורין, לחזור בו מהתחייבותו לעבוד. שנאמר (ויקרא כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם", ודרשו חז"ל (ב"מ י, א): "ולא עבדים לעבדים", שיעבדו שלא ברצונם מחמת שהתחייבו לעבוד. אמנם ברור שאין זה מעשה ראוי, שאדם יחזור בו בדיבורו, והרי הוא "מחוסר אמנה" (עיין לעיל ב, ט) ובעל הבית רשאי להתרעם עליו, אולם אין בעל הבית יכול לחייבו להמשיך לעבוד.

אבל אם בגלל הפסקת עבודתו באמצע הזמן ייגרם לבעל הבית הפסד ממון, אסור לפועל להפסיק את עבודתו, מפני שאסור לאדם לגרום נזק לחבירו. ועליו להמשיך בעבודה עד שיוכל בעל הבית למצוא לו מחליף, באופן שלא יגרם לו נזק (שו"ע חו"מ שלג ג-ה).

ג – היחס לעבדים ושילוחם לחופשי

לפני שהוציא ה' את ישראל ממצרים אמר למשה לצוותם על 'שילוח עבדים', וזהו שנאמר (שמות ו, יג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". היינו לאחר שייצאו לחירות ויכנסו לארץ, וכדרכו של עולם יהיו מן הסתם עשירים ועניים, ולעיתים יקרה לאיש שיפסיד את כל אשר לו עד שלא יוכל לקיים את עצמו ויאלץ למכור עצמו לעבד, הוו זהירים מאוד לשמור את מצוות התורה, ולשחררו בזמנו (עפ"י ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה).

אם מכרוהו בית דין מפני שגנב ואינו יכול לשלם את חובו, משחררים אותו בתום שש שנים מיום ליום, ואם פגע בו היובל באמצע שש השנים משתחרר ביובל. וכשהוא מוכר את עצמו מפני מצבו הכלכלי, יכול למכור את עצמו ליותר שנים, ובתום אותן השנים חובה לשחררו. וכן חובה לשחררו כשיגיע היובל, ואפילו אם היובל יגיע בתוך השנים שהסכים למכור את עצמו (רמב"ם הל' עבדים ב, ב-ג).

וכשמשחררים אותו, מצווה להעניק לו מתנות מן הדברים שעושים פירות, כדוגמת יבול התבואה, הענבים והצאן. והעיקר ששווי המענק יעלה לסך של לפחות שלושים סלע (רמב"ם שם ג, יד), סכום שממנו יכול אדם אחד לחיות כחמש שנים! (עפ"י הרב בניש מחבר הספר "מדות ושיעורי תורה").

בסוף ימי הבית הראשון חטאו השרים והעשירים ולא שחררו את עבדיהם כמצוות התורה. הזכות המוסרית לחיות כעם בן חורין בטלה. היעוד שלשמו יצאו ישראל ממצרים הופר. והבבלים החלו לצור בחיל גדול על ירושלים. והנה התעוררו השרים והעשירים לתשובה, ושחררו את עבדיהם כמצוות התורה. וארע להם נס, המצור הוסר, והבבליים נאלצו לעזוב את ירושלים ולצאת לקראת מצרים למלחמה. וכשראו השרים כי היתה הרווחה, חזרו לשעבד את העבדים. "וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי… וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת…" לכן קרא ה' דרור לכל הפורענויות שיבואו על ישראל (ירמיהו לד).

כך הם חיי עם הבחירה בעולם, הכל תלוי במצב המוסרי, כשיורדים – יורדים עד עפר הארץ, וכשעולים – עולים עד הכוכבים שבשמיים.

ד – "עין תחת עין"

קבעה התורה, שאדם המזיק את חבירו, ייענש במידה כנגד מידה – "עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל, כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כא, כד-כה). אלא שחכמים פירשו שהכוונה היא שהמזיק ישלם ממון כדמי שווי העין או השן או היד או הרגל (ב"ק פד, א). והשאלה, איך יכולים חכמים לדרוש את הפסוק ולפרשו אחרת מכפי מובנו הפשוט?

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל באר סוגיה זו באופן יסודי. התורה כלולה משני חלקים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אין אפשרות אחרת לגלות את העניין האלוקי, מפני שהעניין האלוקי גבוה ועליון מן ההגדרות הנתפשות בשכלנו, ועל כן העניין האלוקי האחד מתגלה אלינו בשני פנים אלו של תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וביחד מתגלה השלמות של התורה.

כמו משפחה שיש בה אב ואם, כך בתורה יש את שתי הבחינות הללו. כאשר התורה שבכתב ממלאת את תפקיד האב והתורה שבעל פה את תפקיד האם (עפ"י ברכות לה, א).

"כמובן שבין האבא לאמא אין מחלוקת אלא שלום בית, כי הכל עניין אחד שלם. והנה הבן גרם לכעס ואביו לוקח רצועה בידו להלקותו – קופצת מיד האמא, שמנהלת את משק הבית, תופסת את יד האבא, ועוצרת בעדו: 'חכה! נכון שהוא חטא, אבל אני אסדר את העניינים החינוכיים שבבית'. די היה ברגע הזה שהאב אחז את הרצועה בידו, כוונתו היתה רק לאיים…"

כך התורה שבכתב מתבטאת בכל התוקף כנגד המרים ידו על חבירו ומזיקו – "עַיִן תַּחַת עַיִן", אולם בפועל איך מסדרים את התיקון למעשה, מבארת התורה שבעל פה שהוא על ידי ממון. כך יהיה בסופו של דבר עונש הולם יותר, ופיצוי ראוי לניזק (עפ"י שיחות הרצי"ה שמות ע' 234-235. מקור המשל מהזוהר שמות קצ, ב).[1]


[1]. גם לפי הפשט מוכרחים לפרש כדברי חכמים, וכפי שכתב הרב אבן עזרא בפירושו לשמות כא, כד: "אמר רב סעדיה, לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם הכה עין חבירו, וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת". כלומר לא ניתן לגרום לנזק מדויק כפי שעשה המזיק, ולכן כדי לקיים את העונש, מוכרחים לפרש שהכוונה לשער בכסף, וכך יצא החשבון 'עין תחת עין'.

ה – מצוות הקבורה ואיסור הלנת המת

מצווה לקבור את המת, שנאמר (דברים כא, כג): "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". ואף אדם שצווה על בניו שלא לקוברו, אין שומעים לו אלא קוברים אותו, מפני שאם לא יקברוהו תהיה מזה חרפה וביזיון לכל האנשים החיים, שגוף של אדם כמותם מוטל בביזיון (שו"ע יו"ד שמח, ג). כלומר במצוות הקבורה יש משום כבוד לכל האנשים שחיים, ולכן כשאין לנפטר משפחה, כל בני המקום מצווים לקוברו.

והמצווה היא לקבור את הגוף באדמה, ויש בזה שני טעמים עיקריים: א' להסתיר את החרפה שבמוות, שכן היא תוצאה של חטא אדם הראשון. ב' יש בקבורה באדמה משום כפרה (ע' סנהדרין מו, ב).

מצווה לקבור את המת בהקדם, ואסור להלין את גופתו בלא קבורה. וכל המלין את מתו עובר באיסור לא תעשה, שנאמר (דברים כא, כג): "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". ולדעת הרבה פוסקים אם המת נפטר במשך היום, מצוות עשה לקברו לפני שקיעת החמה, שנאמר: "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (החינוך תקלז, מ"ב עב, ו). וכתב הרמב"ן שהמלין את מתו בארץ ישראל עובר באיסור נוסף, שנאמר (דברים כא, כג): "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה".

וכשלא הספיקו לקוברו עד שקיעת החמה, או שנפטר בערב, המצווה לקוברו עד סוף הלילה, ואם לא קברהו בלילה ועלה עמוד השחר עברו באיסור "לֹא תָלִין" (רדב"ז). והאחראים על כך הם הקרובים המצווים לקבור את מתם. וזהו כבודו של המת, שקוברים אותו מוקדם ככל האפשר, כי עיקר האדם זו הנשמה שבו, וכשיצאה הנשמה מקרבו יש ביזיון גדול בהשהיית גופו בלא קבורה. ועוד, שכיוון שהאדם נברא בצלם אלקים, כשדמותו מתבזית כביכול גם כבוד שמיים נפגם, ועל כן נצטוונו שלא להלין את המת.

אבל לצורך דברים הכרחיים לכבודו של המת מותר להלינו, שאם צריך להמתין כדי להביא לו תכריכים וארון, או כדי להודיע לקרוביו, מותר להלינו. וכן כשנפטר בערב, וצריכים כמה שעות כדי לפרסם את מועד הלווייתו כדי שמכריו יוכלו ללוותו, מותר לדחות את הלוויה ליום המחרת (שו"ע יו"ד שנז, א).

ויש אומרים שאף שלכבוד המת התירו להלין, זהו בתנאי שלא יעברו יותר מעשרים וארבע שעות מרגע הפטירה ועד הקבורה (שו"ת דברי מלכיאל ב, צה). ולצורך גדול מאוד נוהגים להקל גם יותר מעשרים וארבע שעות, אבל אין מלינים יומיים.

ובירושלים המנהג שאפילו לכבוד המת אין מלינים את המת, ובתוך חומות ירושלים המנהג מחייב, ובשאר שכונות העיר נוהגים להחמיר יותר משאר הארץ, אבל לצורך גדול מלינים את המת.

ו – הספד

מצווה גדולה להספיד את המת כראוי, וכמו שנאמר (בראשית כג, ב): "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". ואמרו חכמים (שבת קה, ב): "כל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונתיו". ואפשר אולי לבאר, כי זה שבוכה על אדם כשר מראה בעצמו שהוא יודע מה טוב ומה רע, וידיעה זו מגיעה עד חדרי נפשו, וממילא מתברר כי אינו מסכים ומשלים עם חטאיו, והרי הוא בבחינת בעל תשובה אמיתי.

ועניין ההספד הוא להרים את הקול ולעורר את הציבור לבכי, וכפי שאמרו חכמים (ברכות ו, ב): "אגרא דהספדא דלויי", היינו שכר ההספד הוא הגבהת קול הבכי. וכן ביקש רב מרב שמואל בר שילת, שאחר פטירתו יתאמץ בהספדו כדי שיתעוררו המשתתפים לבכי (שבת קנג, א). ההתעוררות לבכות על אדם כשר שנפטר מעוררת את הציבור לתשובה, וגם מועילה להרבות את זכויות הנפטר, שעל ידי הספדו התעוררו לתשובה.

ואם הנפטר תלמיד חכם, צריך להיזהר כפליים בהספדו, ואמרו חכמים (שם): "כל המתעצל בהספדו של חכם, ראוי לקוברו בחייו, ואינו מאריך ימים". והטעם, שאם אינו יודע להעריך את התורה והמצוות, אינו יודע את ערכם של החיים, ועל כן אין ראוי שיאריך ימים.

וכיוון שקשה לדייק באמירת השבחים, מוטב להוסיף בשבחים מאשר לגרוע (ערוה"ש יו"ד שמד, ו). אבל אסור להגזים בשבחו של הנפטר בדברים שאין בו. וכל מי שמפריז בשבחו של הנפטר, הרי הוא גורם רעה לעצמו ולמת (שו"ע יו"ד שמד, א). והטעם שמענישים את הספדן שמפריז בשבחו של נפטר הוא, שכאשר משבחים אנשים רעים כמו שמשבחים טובים, נעשים הצדיקים שווים בעיני הבריות לרשעים, והאמת נעדרת. וגם המת ששבחו אותו יותר מדאי נענש, שמתוך כך מדקדקים בשמיים יותר בדינו, וכל שבח שאמרו עליו נעשה לו כמזכרת עוון (רא"ש).

ומי שאין בו מעלות, אבל סבל יסורים בחייו או במותו, מזכירים יסוריו, ובזה מעוררים את הציבור להצטער ולבכות עליו (ע' מו"ק כח, ב).

ועל חכמים מזכירים חכמתם, ועל חסידים מזכירים חסידותם.

ז – מידת הכעס

מידת הכעס מידה רעה מאוד. ואמרו חכמים שהכועס דומה לעובד עבודה זרה. "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו: עשה כך, ולמחר אומר לו: עשה כך. עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה, והולך ועובד". ואמר שם רבי אבין שהמקור לכך מהפסוק (תהלים פא, י): "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם – הוי אומר זה יצר הרע (שבת קה, ב). ועוד אמרו: "כל הכועס – כל מיני גהינם שולטים בו" (נדרים כב, א). ועוד אמרו: "כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו" (נדרים כב, ב). ואמר אליהו לרב יהודה: אל תכעס ולא תחטא (ברכות כט, ב).

אבל מותר לאדם להראות עצמו כועס להטיל אימה על בני ביתו כדי שיתנהגו כראוי. וכמו שרב יהודה עשה עצמו כועס מאוד וקרע את בגדו כאשר בני ביתו התנהגו שלא כשורה. אמנם הוא קרע בגד שממילא כבר היה פגום, או שרק שלף ממנו חוט, באופן שקל היה אח"כ לתקנו. ורב אחא בר יעקב היה שובר כלים כדי להראות עד כמה מעשיהם מכעיסים אותו, ובאמת היו אלו כלים שבורים (שבת קה, ב).

השאלה היא, האם אסור לאדם להרגיש רע מאוד ממעשה שלילי שנעשה כנגדו או ממעשה עוולה, עד שירגיש שדמו עולה לראשו. לכאורה מדברי הרמב"ם משמע שאסור. וכך כתב בהלכות דעות (ב, ג): "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב וכו'. וכן הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, וכו'".

ולכאורה קשה, היאך רוצה התורה שלאדם יהיה אכפת מתיקונו של עולם וכאשר נעשים לפניו מעשי עוולה לא ירתח. וכן מצינו שאחר שראה משה רבנו את העגל והמחולות חרה אפו ושיבר את הלוחות (שמות לב, יט). וכן נאמר על שאול כששמע את מעשיו הרעים של נחש העמוני, "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלוֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד" (שמואל א' יא, ו), ויצא להילחם בעמונים והביא תשועה לישראל. וכן מצינו בתורה מספר פעמים חרון אף אצל ה'. ולא כאן המקום לפרט את כל המקומות שנזכר בהם החרון בדרך חיוב. אמנם אי אפשר לכחד שפעמים רבות החרון והקצף המופיע בתנ"ך מבטא אובדן שליטה מסוים ומעשים רעים (עיין גם אצל הקצף של משה על בני אהרן בויקרא י, טז, ועל פקודי החיל במדבר לא, יד).

ואכן אמרו בזוהר (ח"א קפד, א, בתרגום): "יש כעס ויש כעס, יש כעס שהוא מבורך מלמעלה ומלמטה, ויש כעס שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה".

המעורבות האישית הרגשית היא דבר חיובי, וכאשר הכעס גורם לעשייה חיובית מתקנת – יש לו ערך. אולם כאשר הכעס גורם לאדם לאבד את שיקול דעתו, עד שהוא עלול לעשות דברים שאח"כ יצטער עליהם מאוד, הרי שנפשו נפלה שבי בכעס. וזוהי בחינה של עבודה זרה, שבאותה שעה רק דבר אחד מעניין ומעסיק אותו, כעובדי עבודה זרה שעובדים לאחד מן הכוחות שבטבע. הבחינה לכך היא, כאשר אדם כועס על דבר שאדם פלוני עשה, היאך יגיב אם בתוך כעסו יאמרו לו, אבל פלוני עשה גם מעשים טובים. אם יודה על האמת, ויאמר אע"פ כן על דבר פלוני אני כועס, הרי שהוא שפוי, אבל אם יכחיש כל דבר טוב שעשה, זהו הכועס שדומה לעובד עבודה זרה.

וזוהי הדוגמא שנתנו חז"ל, שאדם מתחיל לשבור את כליו מרוב כעסו, הרי שבמקום לעשות דבר מועיל הוא מתחיל לפגוע בעצמו. והתנהגות כזו מותרת רק אם היא נעשית מן השפה ולחוץ. אולם כאשר אדם מדבר בחום וברגש על דברים שמסעירים את לבבו, ומוכן להתאמץ מאוד כדי לתקנם, אין בזה פגם, וזוהי הריתחא החיובית.

הרי שלפי הרמב"ם, מפני סכנתה של מידת הכעס, נכון ללכת כנגדה עד הקצה האחרון. ומכל כעס צריך להתרחק ואפילו כשהוא בשליטה ומעורר לתיקון. אולם מפשט המקראות ודברי חז"ל, וכן לפי דברי הזוהר, יוצא שאין אדם חייב להשתדל שלא לכעוס על מעשים רעים, אלא שחובה עליו לשלוט בכעסו, ולא לתת לכעס להוביל אותו למעשים שאינם שפויים.[2]


[2]. כתב מרן הרב קוק בעין איה ברכות פרק א' אות סט: "הורונו, שכל המידות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהן אחת שתהיה רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב. רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמידתה. מזה יצא שאין לדחוק אפילו המידה הרעה יותר מדאי, באופן שלא ליתן לה שום מקום, כי אם מקומה המצומצם ראוי ליתן לה, ולהשתדל לתקנה. על כן בשעת כעסו אין מרצין לו לאדם, שהאדם השלם גם כן אפשר שיכעוס. על כן צריכה מידת הכעס להימצא, וראוי להירצות מיד, אבל לאמור שלא יהיה אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כוח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להיאמר (ודברי החסיד במסילת ישרים פרק י"א, שכתב שמעלת הנקי והמעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צריך עיון לעניות דעתי)".

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן