נצטוונו שלא למכור עבדים ישראלים כממכרת עבד, שנאמר (ויקרא כה, מב): “כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד”.
ראשית, יש במצווה זו הוראה שבעת שיהודי יאלץ למכור עצמו לעבד עברי, לא נמכרנו בהכרזה פומבית: כאן יש עבד, כל הרוצה לקנותו יבוא. אלא ימכרו אותו בחשאי.
ועוד דין למדו חכמים ממצווה זו, שמותר לפועל שהשכיר עצמו לעבוד אצל חבירו לחזור בו באמצע עבודתו ולומר אינני רוצה להמשיך לעבוד. כגון ששכר אדם את חבירו לעדור בשדהו כל אותו היום, מותר לפועל להפסיק את עבודתו באמצע היום למרות שהתחייב לעבוד יום שלם. ואפילו אם כבר שילמו לו את כל שכרו, יכול לומר אינני רוצה להמשיך לעבוד ויחזיר להם את כספם עבור שארית העבודה. והטעם לכך, מפני שזוהי זכותו הבסיסית כאדם בן חורין, לחזור בו מהתחייבותו לעבוד. שנאמר (ויקרא כה, נה): “כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם”, ודרשו חז”ל (ב”מ י, א): “ולא עבדים לעבדים”, שיעבדו שלא ברצונם מחמת שהתחייבו לעבוד. אמנם ברור שאין זה מעשה ראוי, שאדם יחזור בו בדיבורו, והרי הוא “מחוסר אמנה” (עיין לעיל ב, ט) ובעל הבית רשאי להתרעם עליו, אולם אין בעל הבית יכול לחייבו להמשיך לעבוד.
אבל אם בגלל הפסקת עבודתו באמצע הזמן ייגרם לבעל הבית הפסד ממון, אסור לפועל להפסיק את עבודתו, מפני שאסור לאדם לגרום נזק לחבירו. ועליו להמשיך בעבודה עד שיוכל בעל הבית למצוא לו מחליף, באופן שלא יגרם לו נזק (שו”ע חו”מ שלג ג-ה).
