לפני שהוציא ה’ את ישראל ממצרים אמר למשה לצוותם על ‘שילוח עבדים’, וזהו שנאמר (שמות ו, יג): “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. היינו לאחר שייצאו לחירות ויכנסו לארץ, וכדרכו של עולם יהיו מן הסתם עשירים ועניים, ולעיתים יקרה לאיש שיפסיד את כל אשר לו עד שלא יוכל לקיים את עצמו ויאלץ למכור עצמו לעבד, הוו זהירים מאוד לשמור את מצוות התורה, ולשחררו בזמנו (עפ”י ירושלמי ר”ה פ”ג ה”ה).
אם מכרוהו בית דין מפני שגנב ואינו יכול לשלם את חובו, משחררים אותו בתום שש שנים מיום ליום, ואם פגע בו היובל באמצע שש השנים משתחרר ביובל. וכשהוא מוכר את עצמו מפני מצבו הכלכלי, יכול למכור את עצמו ליותר שנים, ובתום אותן השנים חובה לשחררו. וכן חובה לשחררו כשיגיע היובל, ואפילו אם היובל יגיע בתוך השנים שהסכים למכור את עצמו (רמב”ם הל’ עבדים ב, ב-ג).
וכשמשחררים אותו, מצווה להעניק לו מתנות מן הדברים שעושים פירות, כדוגמת יבול התבואה, הענבים והצאן. והעיקר ששווי המענק יעלה לסך של לפחות שלושים סלע (רמב”ם שם ג, יד), סכום שממנו יכול אדם אחד לחיות כחמש שנים! (עפ”י הרב בניש מחבר הספר “מדות ושיעורי תורה”).
בסוף ימי הבית הראשון חטאו השרים והעשירים ולא שחררו את עבדיהם כמצוות התורה. הזכות המוסרית לחיות כעם בן חורין בטלה. היעוד שלשמו יצאו ישראל ממצרים הופר. והבבלים החלו לצור בחיל גדול על ירושלים. והנה התעוררו השרים והעשירים לתשובה, ושחררו את עבדיהם כמצוות התורה. וארע להם נס, המצור הוסר, והבבליים נאלצו לעזוב את ירושלים ולצאת לקראת מצרים למלחמה. וכשראו השרים כי היתה הרווחה, חזרו לשעבד את העבדים. “וַיְהִי דְבַר ה’ אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה’ לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי… וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת…” לכן קרא ה’ דרור לכל הפורענויות שיבואו על ישראל (ירמיהו לד).
כך הם חיי עם הבחירה בעולם, הכל תלוי במצב המוסרי, כשיורדים – יורדים עד עפר הארץ, וכשעולים – עולים עד הכוכבים שבשמיים.
