חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – רחיצה

כל רחיצה של תענוג אסורה ביום הכיפורים, בין במים חמים ובין במים קרים, ואפילו מקצת הגוף אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או בצואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שכוונתו להסיר את הלכלוך ולא לתענוג. וכן כאשר מחליפים חיתול לתינוק, רוחצים את המקום המלוכלך ואת הידיים בסבון, כדי להסיר את הלכלוך והזוהמה. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחיצה של תענוג (שו"ע או"ח תריג, א).

וכן כשמכינים מאכלים לילד, מותר לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג.

מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (מ"ב תריג, ב, שעה"צ ד).

וכן מי שהוא רגיש במיוחד, ודעתו אינה מתיישבת עליו בלא שישטוף את פניו בבוקר, רשאי לשטוף את פניו במים, ואם יוכל להחמיר בזה תבא עליו ברכה. מי שנצטברו לו אחר השינה קורי שינה בזוויות עיניו ואינו יכול להסירם בלי מים, רשאי להסירם במעט מים (שו"ע רמ"א תריג, ד, מ"ב ט).

לא ישטוף אדם את פיו ביום הכיפורים, מפני איסור רחיצה, ומפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפת מים. וגם מי שיודע שנודף מפיו ריח רע, והוא מצטער מכך מאוד – אינו רשאי לשטוף את פיו, והעצה לכך, שיצחצח את פיו במברשת יבשה.[2]

כלה שהיא בתוך שלושים יום מנישואיה, אם היא חוששת שאם לא תרחץ את פניה תתגנה על בעלה, רשאית לרחוץ את פניה, מפני שאינה רוחצת לתענוג אלא כדי שלא תתגנה.[3]

מותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה, כגון מגבת שניגב בה את ידיו, ולהעבירה על עיניו ופניו כדי לנקותם מעט ולהתרענן, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה 'טופח על מנת להטפיח', היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את ידו שתוכל ללחלח דבר אחר (שו"ע תריג, ט). בדרך כלל גם במגבונים לחים יש רטיבות של 'טופח על מנת להטפיח', ולכן אסור להשתמש בהם לתענוג ורעננות. אבל מותר להשתמש בהם כדי להסיר לכלוך וזוהמא. ואם יתייבשו עד שלא יהיה בהם 'טופח על מנת להטפיח', מותר גם להתרענן בהם מעט.


[2]. אמנם בצומות הקלים אפשר להקל לצחצח שיניים עם מים כדי להסיר את הריח הרע, תוך זהירות שלא לבלוע טיפות. ואף שברור שיבלע מעט מן המים, שכן ברור שאחר שהפה נעשה רטוב, יחד עם הרוק יבלע מעט מהמים שהיו בחלל הפה. כיוון שאינו מתכוון לכך, בשעת הצורך אפשר להקל בצומות הקלים. ובמקום של צער גדול אפשר להקל בזה אף בתשעה באב (פנה"ל זמנים ז, ה). אולם ביוה"כ שאפילו שתייה כלשהי אסורה מהתורה, אין להקל. וכך כתב סמ"ק (רכ"א) והובא בב"י (תריג, ד), שאסור לרחוץ את הפה והשיניים, "משום דאפילו חצי שיעור אסור מן התורה, ושמא יבואו לו מים בגרונו" ויעבור באיסור תורה. ואם לא יתכוון לבלוע, יעבור באיסור דרבנן. אבל כיוון שיסוד האיסור מהתורה, יש להחמיר. ומי שצחצוח במברשת יבשה אינו מועיל לו, והוא סובל מאוד מהריח הרע, יכול לצחצח עם מים שיש בהם מעט סבון, שעל ידי כך טעם המים פגום לגמרי, וכאשר יבלע מעט מהמים יחוש טעם רע ולא יהיה בזה איסור.

[3]. זו דעת ר' אליעזר (יומא עח, ב), וכך פסקו רי"ף, רמב"ם ורא"ש. ויש ראשונים (רי"ץ גיאת, סמ"ג) שפסקו כדעת חכמים שהחמירו. ובשו"ע תריג, י, הקל. אולם כתב ח"א קמה, טו, שאם החתן אינו רואה את כלתו כל היום אין מקילים בזה.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן