אף שמצווה על כל בני האדם להאמין בה' ולא לעבוד עבודה זרה, מצוות האמונה מחייבת את ישראל יותר מאשר את שאר האומות. מפני שישראל נבחרו על ידי ה' לגלות את אורו וברכתו בעולם, ולשם כך כרת עמם ברית בהר סיני ונתן להם את התורה, והזהירם על אמונת הייחוד באופן מיוחד. וכן נאמר (דברים ו, ד-ה): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". "בְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך" (משנה ברכות ט, ה; לעיל ד, א).
לפיכך, בני ישראל מצוּוים על קידוש השם, שאם כפו אדם מישראל לעבוד עבודה זרה, חובה עליו להיהרג ולא לעובדה, ואילו בן נח אינו חייב למסור את נפשו על כך ומותר לו לעבוד ולא להיהרג. שנאמר (ויקרא כב, לא): "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אמרו חכמים: "ישראל מצווים על קידוש השם ואין הנוכרים מצווים על קידוש השם" (ירושלמי סנהדרין ג, ה). לפיכך, אם יכפו יהודי להשתחוות לפסל, אפילו בצנעה, ייהרג ולא יעבור. לא זו בלבד, אלא אפילו אם כפו אותו לתת כבוד לאליל בדרך שאינה עיקר עבודתו, כגון לחבקו או לנשקו – ייהרג ולא יעבור (לעיל ד, ד). אבל אם יכפו בן נח, אפילו בפרהסיה, להשתחוות לפסל ולעובדו, אינו צריך למסור את נפשו, שכל זמן שהוא ממשיך להאמין בה' בליבו, יוכל לעבוד עבודה זרה כלפי חוץ ולא להיהרג (רמב"ם מלכים י, ב; תוס' ור"ן).
וכן למדנו מברכת אלישע הנביא לנעמן שר צבא ארם. נעמן סבל מצרעת, ולאחר שטבל בירדן שבע פעמים כהוראת אלישע הנביא הכיר "כִּי אֵין אֱלוֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל" (מלכים ב' ה, טו), וקיבל על עצמו לעבוד את ה' ולהימנע מעבודה זרה. אולם הוסיף ואמר לאלישע בהתנצלות, שכאשר ילך עם מלכו לעבודה זרה שבבית רימון, ייאלץ להשתחוות עמו לפסל. ואלישע ברכו לֵךְ לְשָׁלוֹם, משמע שאין בידו איסור, הואיל והוא עושה זאת באונס. שנאמר (שם ה, יז-יט): "וַיֹּאמֶר נַעֲמָן… כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַה'. לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ, בְּבוֹא אֲדֹנִי (מלכי) בֵית רִמּוֹן (עבודה זרה) לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה, וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן, בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח [נא] ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה. וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם".[3]
כתב מהר"ש יפה (יפה תואר לבראשית רבה מד, ה), שגם על שפיכות דמים בני נח אינם צריכים למסור את הנפש. וכ"כ פמ"ג (תיבת גומא שמות א), ערוה"ש העתיד (מלכים פ, ד). וכך משמע מהראשונים שכתבו שעל כל שבע המצוות אין בני נח צריכים למסור את הנפש (רמב"ם מלכים י, ב; מאירי סנהדרין עד, ב). מנגד, לפרשת דרכים (דרוש ב), וערוך לנר (סנהדרין שם), כשכופים לרצוח הכל חייבים למסור את הנפש ולא להרוג, שכן הסברה היסודית שאין דמו של הזולת פחות אדום מדמו ('מאי חזית'), מחייבת את כולם (ראו לעיל ד, יז). אכן במנחת חינוך (רצו, כח), ביאר שבמקום שיש סברת 'מאי חזית' חובה למסור את הנפש, אבל כאשר אין סברה, כגון שאומרים: או תהרגו את פלוני או נהרוג את כולכם, אינם צריכים למסור את הנפש ולהיהרג. ע"כ. ואפשר שכל הראשונים שכתבו שאין צריך למסור את הנפש על שבע המצוות מסכימים לחילוק זה, שרק כאשר ברור שחברו ייהרג אינו צריך למסור את הנפש, אבל כשלא ברור – אסור לבן נח לרצוח את חברו כדי להציל את עצמו. וכן עיקר. וכ"כ הרב נריה (ישראל במדינתו, מערכות המשפט במדינה ו').
למרות שבן נח אינו חייב למסור את הנפש, משמע שאם ירצה – יוכל למסור את נפשו על קדושת השם. כ"כ חמדת שלמה (או"ח לח, לא), יד שאול (יו"ד שמה), משך חכמה (דברים לד, ח). אמנם למהרי"ט (צפנת פענח תולדות דרוש א), רק לישראל מותר למסור את הנפש.
