מצווה על עם ישראל לבער עבודה זרה מארץ ישראל, וכן מצווה על כל יחיד מישראל, בין בארץ בין בחוץ לארץ, לבער עבודה זרה שנפלה בחלקו (לעיל ג, ט-י). אולם לבני נח אין חובה לבער עבודה זרה מארצם, וכן אין חובה ליחיד לבער עבודה זרה שנפלה בחלקו.
אסור לאדם מישראל ליהנות מעבודה זרה, מכלי תשמישה או מהתקרובות שמקריבים לה, ואף אסור לו למכור אותה וליהנות מדמיה, אלא מצווה עליו לאבדה מהעולם (להלן י, א-ב). אולם לבני נח לא רק שאין מצווה לאבד עבודה זרה, אלא אף מותר להם ליהנות מדמי עבודה זרה וכל הנלווה לה, וכפי שהורו למי שעומד להתגייר, שכדי שלא יפסיד את דמי הפסלים שלו, ימכרם ויקבל את הכסף תמורתם בעודו נוכרי, ואחר כך יתגייר (ע"ז סד, א).[4]
למשך חכמה (דברים ז, ה-ו), גם גר תושב אינו חייב לאבד עבודה זרה, כי מצווה זו מוטלת על ישראל, שנקראים 'עם קדוש'. וכפי שאסור לישראל לאכול בלא שחיטה כי הם נקראים עם קדוש, ואילו "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" מותר לאוכלה (דברים יד, כא). ע"כ. וכ"כ דברי יציב אה"ע יט, טו, אך הוסיף שכדי לקבל מעמד של גר תושב בארץ, עליו לקבל גם לא לעבוד ע"ז בשיתוף. וכ"כ הרב אברהם פרייס, כמובא להלן בהערה 12.
כמו כן, איסור "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ" (דברים ז, כו), לפיו אסור ליהודי להכניס ע"ז לביתו (להלן יא, ט), אינו חל על נוכרי (לחם סתרים לר' שלמה אלגזי ע"ז טו, א; מנח"י א, קכ, ג). ויש אומרים שגם לבן נח אסור להכניס ע"ז לביתו (חמדת ישראל ב"נ אות ה, 'והנה יש'). ונראה שאם יש חשש שייכשל על ידי כך בעבודה זרה, עליו להימנע מכך כדי שלא יחטא, וכדרך שכתב רמב"ם (מלכים ט, ב), שאין לבני נח לעשות דברים שעלולים להיכשל בהם בעבודה זרה.
