לאחר שמלך אשור הִגלה את ישראל משומרון והביא במקומם את הכותים, היו אריות הורגים בכותים. "וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר: הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלוֹהֵי הָאָרֶץ, וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם, כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלוֹהֵי הָאָרֶץ. וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר: הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלוֹהֵי הָאָרֶץ. וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל, וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת ה'" (מלכים ב' יז, כו-כח). "וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת ה' וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים, גַּם בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם" (שם יז, מא). ואף שהיו משתפים עבודת ה' עם עבודה זרה, כבר לא הרגו בהם האריות.
שני יסודות למדנו. האחד, שמקפיד ה' על עבודה זרה בארץ ישראל יותר מאשר בחוץ לארץ, ולכן אותם הכותים שהמשיכו במעשיהם בארץ, נענשו על ידי האריות. השני, שמקפיד ה' על בני נח פחות מאשר על ישראל, ולכן כל זמן שהם משתפים עם העבודה הזרה גם אמונה בה', אינם נענשים.
ביאר רמב"ן, שהואיל והשגחת ה' על הגויים נעשית באופן עקיף, על ידי מלאכים ושרים שממונים עליהם, אין עליהם הקפדה כשהם תועים לעובדם בארצם. אבל בארץ ישראל, המושגחת על ידי ה', ההקפדה עליהם גוברת. ועדיין, לא נדרשו לעבוד את ה' לבדו כישראל, אלא כל זמן שגם יראו מה', למרות שגם עבדו עבודה זרה, כבר לא נענשו (ויקרא יח, כה; דרשה לראש השנה. רקנאטי שם; רשב"א החדשות שסח; רבנו בחיי דברים לא, טז; אלשיך מלכים ב' יז).
הרחיב וביאר רד"ק (מלכים ב' יז, כח), שהכהן שלימד את הכותים לא ניסה למונעם מעבודה זרה, כי ידע שאינם מסוגלים לכך, אלא לימד אותם שה' הוא אלוהי האלוהים, ובכך ניצלו. הוסיף המלבי"ם (שם כח-מא), שהואיל ובני נח לא עמדו בברית עם ה', לא נאסרו בשיתוף, ולכן כל זמן שהם משתפים עם העבודה הזרה גם אמונה בה', פנייתם אל ה' רצויה ואין בידם עוון.[8]
