עבודה זרה בשיתוף פירושה שאדם מאמין שה' הוא אלוהי האלוהים, והוא מקור הכוחות ובעל היכולת להשפיע עליהם, ולכן הוא מתפלל אליו. אך יחד עם זאת הוא מאמין שה' ברא כוחות שונים שמנהיגים את העולם כדוגמת איתני הטבע, ויש להם יכולת עצמאית להשפיע על מה שקורה בעולם, להיטיב או להרע. וכיוון שהם מיטיבים למי שסוגד להם ומרעים למי שאינו עובד אותם, הוא משתחווה לפסלים שלהם ומקיים לפניהם פולחנים. בכך הוא משתף עם עבודת ה' והאמונה בו גם אמונה באלילים ועבודה להם.
כפי שלמדנו (לעיל ג, ד), לישראל עבודה זרה בשיתוף אסורה כמו עבודה זרה גמורה, שנאמר (שמות כב, יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ". כלומר, יהודי שמאמין בה' אך עבד גם לאלהים אחרים מבלעדי ה' – יָחֳרָם, כלומר יומת. שכן צוותה התורה את ישראל על אמונת הייחוד, שנאמר (דברים ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד". וכן הזהיר ה' את ישראל בעשרת הדברות שלא ישתפו באמונתם אלילים אחרים, שנאמר (שמות כ, ב-ה): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל… לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵל קַנָּא…". ביאר רמב"ן (שם), שקנאות זו היא מיוחדת כלפי ישראל, כי ישראל הם עם סגולתו, אשר הבדילם לו מכל העמים, שנאמר (ויקרא כ, כו): "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". ונאמר (שמות יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". ולכן כאשר ישראל עובדים עבודה זרה, מקנא ה' כנגדם "כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר".
וזה היה חטאם של ישראל בחטא העגל, שאמנם לא כפרו בה' ולא רצו להפסיק לעובדו, אולם שיתפו גם עבודה זרה. לאחר שחשבו שמשה רבנו לא יחזור מהר סיני, סברו שבלעדיו לא יוכלו להיות מושגחים באופן ישיר על ידי ה', כי הוא גבוה מדי, וכדי לקבל עזרה, עליהם לעבוד גם את אחד האלילים שתחתיו. שנאמר (שמות לב, א-ד): "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ… וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל…". ואף שהמשיכו להאמין בה', כיוון ששיתפו עבודה זרה, התחייבו במיתה. החוטאים בפני עדים שהתרו בהם – נענשו במיתת סייף על ידי בני לוי; החוטאים בפני עדים שלא התרו בהם – מתו באותו יום במגפה שנגפם ה'; וכל השאר נבדקו על ידי שתיית המים שהעגל נשחק לתוכם, והחוטאים מתו במחלת בטן שנקראת הדרוקן (יומא סו, ב; רש"י שמות לב, כ).
אמנם חטאם של ישראל העובדים עבודה זרה בשיתוף קל מחטאם של עובדי עבודה זרה גמורים. וכפי שאמרו חכמים, שישראל לא התחייבו כליה בחטא העגל, מפני שהמשיכו להאמין בה', שנאמר (שמות לב, ח): "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", הֶעֱלוּךָ – לשון רבים, היינו גם ה' (סנהדרין סג, א). וכן למדנו שחטאם של עובדי עבודה זרה שאינם משתפים עבודת ה' חמור יותר, שנאמר (שופטים י, ו): "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים… וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ". אמרו חכמים (איכ"ר פתיחתא י): "ולא עבדוהו אפילו בשותפות", ולכן נענשו בחומרה יתרה.[9]
