י – דעת המקילים ומעמד הנוצרים וההינדים

[12]. דעת רמ"א בדרכי משה או"ח קנו, ב, ובהגה על שו"ע שם, שהנוצרים אינם עובדי עבודה זרה כי הם משתפים שם שמיים, וכ"כ ש"ך יו"ד קנא, ז. ובראשונים מצינו שהתירו לעשות עסק עם נוצרים כי אינם מוזהרים להישבע בשיתוף, שכך דעת ר"ת כמובא בתוס' (סנהדרין סג, ב, 'אסור); רא"ש, אגודה ור"י אלמנדרי (סנהדרין שם); סמ"ג עשין פב; הגה"מ הל' שלוחין ה, י. לדעת המקילים אין הבדל בין שבועה בשיתוף לע"ז בשיתוף. וכ"כ רבנו ירוחם (תא"ו יז, ה): "דלא הוזהרו בני נח על השתוף". יתרה מזו, כמה מהסוברים שבני נח לא הוזהרו על השיתוף, ביארו שכל ההיתרים של הראשונים לעשות עסקים עם נוצרים (להלן יא, ה, 5), מבוססים על היסוד שהנצרות היא ע"ז בשיתוף, ואינה אסורה לבני נח. ואף שהוסיפו עוד שיקולים כאיבה ופרנסה, היסוד לסמוך על שיקולים אלו מפני שאינם מוזהרים על השיתוף (זרע אמת ב, קיב; הרי"א הנקין בתשובות איברא קטו; משנת אברהם לסמ"ג ח"א ל"ת מה, קו; עשה לך רב ט, ל, ועוד). ומה שאמרו (סנהדרין נו, ב): "בעבודה זרה, דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן – בן נח מוזהר עליהן", נוגע רק למי שעובד עבודה זרה גמורה, שאזי אם עשה פולחן שעליו ישראל חייב מיתה, גם הוא מוזהר בכך וחייב מיתה.וכן פסקו רוב גדול של האחרונים, שהנצרות אינה אסורה לבני נח, ולכן נוצרים אינם נחשבים עובדי ע"ז, ומהם: הרב משה רבקש (באר הגולה חו"מ תכה, א); הרב יאיר בכרך (חוות יאיר קפה); הרב אלכסנדר שור (תבואות שור ד, א); וכן ביאר בהרחבה הרב בנימין זאב בוסקוביץ (סדר משנה על רמב"ם יסה"ת א, ז, א-ג; ע"ז ג, ג); הרב אלעזר פלקלס (תשובה מאהבה א, סט); הרב שלמה זלמן ליפשיץ (חמדת שלמה או"ח לו, יד); הרב יעקב אורנשטיין (ישועות יעקב או"ח קנו, א, וחלק בזה על זקנו השער אפרים); הרב אברהם הכהן מסלוניקי (שיורי טהרה ר, ו); הרב חיים פלאג'י (חיים ומלך, מלכים ט, ב), וכ"כ בשמו בנו הרב אברהם פלאג'י (שמע אברהם ב, נא); הרב יעקב אטלינגר (בנין ציון א, סג); הרב יוסף שאול נתנזון, והרחיב בזה מאוד (שואל ומשיב תניינא א, נא; תליתאה א, נה; ובעוד מקומות רבים בשו"ת ובספריו על התורה); הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים (אבני צדק יו"ד קה); הרב יעקב טננבוים (נהרי אפרסמון יו"ד קיד); הרב זאב טורובוביץ (תפארת זיו ח"ב יו"ד כב, ו); הרב רחמים פרנקו (שערי רחמים ה); רד"צ הופמן (מלמד להועיל יו"ד נה); הרב מרדכי הורוויץ (מטה לוי ח"ב יו"ד כח); הרב יצחק אונא (שואלין ודורשין לה); הרב יחזקאל ליבשיץ (המדרש והמעשה נח); הרב גרשון שטרן (ילקוט גרשוני יו"ד קמז, ב-ג); הרב ברוך הלוי אפשטיין (תורה תמימה שמות כג, יג, הערה צא); הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (תחוקה לישראל ח"א ב, ו); הרב ראובן מרגליות (טל תחיה, 'משפטי גר תושב'); הרב יוסף אליהו הנקין (כתבי הגרי"א הנקין ח"ב עמ' רכו); וכן ביאר בהרחבה הרב אברהם אהרן פרייס, וכתב שגר תושב הוא זה שקיבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז אפילו בשיתוף (משנת אברהם ח"ב א, א-ב, וכן במשנת אברהם על הסמ"ג ח"א ל"ת א, ח-ט; ל"ת כ, י); הרב אברהם בנימין זילברברג (הדרת מלך לספה"מ לרמב"ם ב'); הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ח, סח); הרב שלום משאש (שמ"ש ומגן ח"ג או"ח ל-לא). וזאת בנוסף לראשונים והאחרונים שנזכרו לעיל בהערה 10, שנתנו טעם רוחני לכך שהשיתוף לא נאסר לבני נח, ומהם: הרשב"א, הרב משה זכות; הרב פנחס הורוביץ בפנים יפות; הרב לוי יצחק מברדיצ'ב; ה'צמח צדק', מלבי"ם, הרב קוק, הרב חרל"פ. ממה שלמדנו מצאנו שיותר ממאה מגדולי הרבנים כתבו עמדה זו, ומניין המחמירים כשליש מהם.

ביאר הרב שמואל בן יוסף (עולת תמיד על רמ"א או"ח קנו, ג), שמשמעות השיתוף היא שמאמינים שה' למעלה מהאליל, ואזי אינם "פוגמים ביחוד השם יתברך". וכ"כ שואל ומשיב (תניינא א, נא). ונראה לענ"ד שכל המקילים מסכימים לכך, שכן אם משתפים אמונה בה' שהוא מופשט וכל יכול, ממילא ברור שה' מעל.

הדת ההינדית: יש שכתבו שהיא ע"ז גמורה הואיל והיא רוויה באלילים (ראו במראה הבזק ו, סא), ויש שכתבו שזו עבודה זרה בשיתוף (הרב אליהו בן אמוזג, ישראל והאנושות עמ' 74). וכן דעת הרב פרופ' דניאל שפרבר, שבירר סוגיה זו ביסודיות ובהרחבה, וכן הרב יששכר היימן בספרו 'יהדות והינדואיזם'. וכך מסקנתי, על פי מה שלמדתי אודות הדת ההינדית, וכמבואר להלן ח, ד-ה, על פי היחס המרכזי לשורש העליון שנקרא 'בְּרַהְמָן', שהוא אין סופי ונשמת כל היקום, והאלים השונים הם הופעות שלו. אמנם בתחילה מיעוט נחשבו משתפים, אולם כחלק מתהליך ההתעלות העולמית, כיום כבר ניתן לומר שעיקרון האמונה בא-ל עליון מוסכם, ואין מי שאינו מודע לשורש העליון שנקרא 'בְּרַהְמָן'. וגם אם יש שאינם מדקדקים לכוון בתפילתם גם אליו, הם אינם שוללים את הסבר חכמיהם שתפילתם היא גם אליו, אלא סומכים עליהם ומבטלים את דעתם מפניהם. ואף שעיקר הדיונים אודות השיתוף נאמרו ביחס לנוצרים, למעשה העיקרון שהתבאר בהערה 10, חל עליהם. וכן עולה מדברי מרן הרב קוק, שלא סבר שבני דתות אליליות חייבים להמיר דתם לנצרות או לאסלאם, באשר הם יכולים לזכך את אמונתם במסגרת דתם (ראו להלן ט, ו).