אלא שצריך להסביר, מדוע חכמים בתלמוד החשיבו את הנוצרים כעובדי עבודה זרה, ואילו למעשה, הורו רבים מהאחרונים, שעבודה זרה בשיתוף מותרת לבני נח ולכן הנצרות אינה נחשבת עבורם עבודה זרה?
ניתן להציע שלושה הסברים המצטרפים ומשלימים זה את זה. אולם עוד לפני שנבאר אותם, נקדים כי גם מי שלא יקבל סברות אלו, יצטרך למצוא הסבר אחר לכך שחכמי התלמוד החשיבו את הנצרות כעבודה זרה גמורה, ואילו רוב הפוסקים הורו שהנצרות היא עבודה זרה בשיתוף ומותרת לבני נח, ויש שאף סוברים שאינה עבודה זרה, כמובא בהלכה הבאה.
ההסבר הראשון, בתחילה נוצרים רבים היו יהודים או מתגיירים, ולכל הדעות ליהודים השיתוף אסור כעבודה זרה גמורה, ועל כן לא היה מקום להקל בדינם על סמך שהם משתפים שם שמיים.
השני, כיוון שהנצרות פנתה לעובדי אלילים, המתנצרים סגדו בעיקר ל'אותו האיש' ולפסלים שראו בכנסיות. ואף שהתנ"ך היה ספר היסוד של דתם, וחכמיהם פנו גם אל ה' שהתגלה אל נביאי ישראל, כיוון שכמעט כל הנוצרים, כולל חלק מהנזירים, לא ידעו לקרוא, עיקר סגידתם היתה לפסליו של 'אותו האיש' ככל עובדי עבודה זרה שסגדו לפסלים, ועל כן נחשבו עובדי עבודה זרה. במשך הזמן, בתהליך הדרגתי, יותר ויותר נוצרים התעלו לשתף שם שמיים, כלומר, להדגיש גם את האמונה בה' כמבואר בתנ"ך. במקביל לכך מצינו רבים מגדולי הראשונים שהעלו סברה להקל לגבי הנוצרים, שהם עובדי עבודה זרה בשיתוף. אך כיוון שאמונתם של המוני הנוצרים עוד נותרה בעיקרה אלילית, וסגידתם היתה לפסלי 'אותו האיש', לא הכריעו להחשיבם כעובדי עבודה זרה בשיתוף. בהמשך, רבים למדו לקרוא, וקריאתם בתנ"ך העצימה את אמונתם בה', ויותר נוצרים החלו לפנות בעבודתם אל ה' שאסר עבודה זרה ועשיית פסלים. כחלק מתהליך זה, בשנת ה'רע"ז (1517), התגבש בנצרות הזרם הפרוטסטנטי שהוציא את כל הפסלים מהכנסיות ושבר אותם, ורק את הצלבים השאיר כצלם שאליו משתחווים. במקביל, גם בזרם הקתולי שהשאיר את הפסלים במקומם, התעצמה האמונה בה' כמבואר בתנ"ך, וחכמי הנוצרים ביארו שהפסלים הם סמלים. בעקבות זאת, בתקופת האחרונים הורו שהנצרות היא עבודה זרה בשיתוף, וכיוון שרוב הרבנים פסקו שאין איסור לבני נוח לעבוד עבודה זרה בשיתוף, החשיבו את הנוצרים כמי שאינם עובדי עבודה זרה.
השלישי, כיוון שהנצרות יצאה מתוך היהדות וערערה על יסודות אמונת ישראל ותורתם – נשקף ממנה ליהדות איום חמור במיוחד, ולכן הגדירו אותה חכמים כ'מינות', שיש להתרחק ממנה כמו מעבודה זרה גמורה. ולכן גם כאשר היה ברור שמדובר באינם יהודים המשתפים שם שמיים בעבודתם, החמירו להחשיבם כעובדי עבודה זרה. אולם לאחר דורות רבים, כאשר הנצרות התרחקה מהיהדות וכבר היה ברור שהיא דת אחרת, ורוב ככל מאמיניה היו נוכרים לחלוטין, חזרו לדין היסודי, שאין איסור לבני נח לעבוד עבודה זרה בשיתוף, וממילא לא החשיבו את הנוצרים ששיתפו שם שמיים כעובדי עבודה זרה. וכל עוד לא ניסו לנצר יהודים – לא החשיבום כ'מינים'.[13]
