כתב מרן הרב קוק, שאין ראוי לאדם להמיר את דתו, כי כל דת מבטאת גם את האופי החברתי והלאומי שעל ידו התגבשה, והעוזב אותה בוגד במשפחתו, בעמו ובערכיהם הטובים. ואם הדת שאליה הוא עובר נחותה מבחינה אמונית ומוסרית מדתו הקודמת, הוא גם “הולך אחורנית ומקדיר אור נפשו, לבד מה שהוא מסלף אורחות מוסרו לגמרי, בבוגדו באומתו אשר טִפחה אותו וגִדלה אותו, והוא ראוי להיקרא נבל, ולא ינקה רע” (לנה”ד ח).
אמנם אם הוא ממיר דתו מדת אלילית לנצרות או לאסלאם, יש לדון בחטאו, כי אף שהוא פוגע לשעה בעמו, ייתכן שתצמח מכך תועלת לאנושות ולעמו, שכן הוא עובר לדת שקרובה יותר לשכלול האדם, “מפני שההכרה באחדות השם יתברך תביא על כל פנים ברכה לעולם כולו”. אמנם “אין הדבר מבורר כראוי”, מפני שגם הנצרות והאסלאם “אינן יכולות להביא את הצלחת האדם לתכליתה”, כי אינן יכולות לרכז סביבן את כל הגוונים והמעלות שבכל הדתות והעמים, ואזי ייתכן שעדיף שלא יבגוד בדתו אלא יתרומם בתוכה למדרגות גבוהות יותר של אמונה ומוסר.
ניתן להביא דוגמה מהדת ההינדית, שאמנם יש בה אליליות, אולם כיוון שיש בה זרם מרכזי שמדגיש את המקור האחד, ומחנך למוסריות עמוקה, עזיבתה לטובת נצרות או אסלאם עלולה להיחשב כירידה, וכפי שאירע לרבים מאלה שעברו לאסלאם, שהזיקו לעצמם ולעמם יותר משהועילו.
כיוון שבכל המרת דת יש בגידה במסורת הטובה שקיבל אדם ממשפחתו ומעמו, גם הגיור לישראל הוא מורכב, ולכן אמרו חכמים “קשים גרים לישראל כספחת” (יבמות מז, ב; ראו פנה”ל גיור א, י-יא). אלא שהואיל ואמונת ישראל מביאה ברכה לכל העמים, והגר חפץ להצטרף לישראל כדי להוסיף להם כוח לטובת כלל האנושות, אין בכך בגידה. יתרה מזו, במשך הזמן הוא או זרעו, בזכות מוצאם, יוכלו להבין יותר לנפש האומה ממנה יצאו, וממקור ישראל יוכלו להשפיע להם דעת, מוסר וברכה כפי המתאים להם (לנה”ד ח; נב).
