התנועה הכללית של האנושות היא לכיוון חיובי, מהבנות נמוכות ומגושמות להבנות גבוהות ומופשטות; מתפישה מוסרית שמגמתה הישרדות לשאיפה אידיאליסטית להוסיף טובה וברכה לחברה, לעם ולאנושות; מאמונה אלילית לאמונה בה' אחד. תהליך זה מורכב מאין ספור בחירות של אנשים, שהובילו להישגים ולכישלונות. התהליך כרוך בייסורים ובמלחמות, ומתרחש בתוך מסגרות לאומיות ודתיות. ככל שבוחרים יותר לדרוש אמת וטוב, כך מתקדמים יותר ובפחות ייסורים, כל אדם וכל עם לפי טיב בחירתם. במרכז תהליך העלייה לתיקון העולם ניצב העם היהודי, שנבחר על ידי ה' לגלות את אורו וברכתו לעולם. לפי גודל שליחותו, כך ארוכה דרכו ורבים ייסוריו, גדולים ניסיונותיו והמכשולים שלפניו, וגדולים תנחומיו וגדולה ישועתו, שעל ידה העולם הולך ונגאל. עד אשר האמונה בה' אחד תהיה נחלת כל האנושות, שנאמר (ישעיהו ב, יז-יח): "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף". וְנֶאֱמַר (זכריה יד, ט): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". ועל כך אנו מתפללים: "לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁ-דַּי" (תפילת 'עלינו לשבח').
אולם אין בכך שאיפה שכל העמים והדתות יתבטלו, שכן לכל דת גוון מיוחד שמבטא את האופי של העם שבו היא נוצרה. לפיכך החזון הוא שכל דת תתנקה מכל פגמיה ותגלה את הדרך המיוחדת שלה בעבודת ה' ובהוספת ברכה לעולם. כפי שנאמר (זכריה ט, ז): "וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו, וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלוֹהֵינוּ". וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו – הרצחנות, הגזלנות ושאר הפגמים המוסריים שבין אדם לחברו, וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו – סיגי האליליות, ואז נִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלוֹהֵינוּ – להוסיף ברכה לעולם. כמו שנאמר (צפניה ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
יחד עם הדבקות המיוחדת של כל עם בדתו, תהיה האנושות כולה מאוחדת על ידי הקשר של כל העמים לעם ישראל ולמרכזו המקודש שבירושלים. שנאמר (ישעיהו נו, ז): "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". ונאמר: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ב-ד). ונאמר: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ… לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (שם יא, ו-ט).[7]
אגרות הראיה קיב (ח"א עמ' קמב): "על דבר האמונות הזרות… לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסרותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלקינו', וזה נוהג אפילו באליליות, וקל-וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל. וגדולים דברי הגר"א ז"ל: 'ואת עשו שנאתי – את הטפל לעשו, אבל עקרו שהוא ראשו בהדי אבהן דעלמא גניז' (ראשו בין אבות העולם גנוז), ועל-כן 'ראיתי פניך כראות פני אלקים', אמר איש האמת יעקב איש תם, ודברו לא ישוב ריקם, ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות, שהרשעה הנכרכת בטומאת הגוויה גררה אותן, תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם. דעה רחבה זאת, ממותקת במתקה ודבשה של תורת אמת, צריכה להתלוות עם כל ארחותינו באחרית הימים, למחתם אורייתא בהיכלא דמלכא משיחא, בהפיכת מרירא למתיקא וחשוכא לנהורא".
לנבוכי הדור מו: "וכל התיאולוגיות שבעולם ירוויחו על ידי אור ד׳ להיות מתעלות ומיטהרות… יש לטהר את המושגים ולהעמיד את התכניות של הדתות על מושגיהן הפנימיים היותר טהורים, וממילא יתעלו מטומאתם האלילית, להיות בנות ליסוד הרוח הגדול, רוח ד׳ אשר על ישראל, להכיר כח ד׳ אמונתו ועזו, ולעבדו באהבה, ותבטל מעיקרה ההבדלה הדתית. אף על פי שתהיה נבדלת בנימוסים ובדברים מעשיים כפי חילוף טעמי היופי וסגנון המוסר שבכל עם על פי גזעו ותולדתו וכל העובר עליו, אבל יכירו הכל שאין הבדל עצמי, והדבר הולך למקום אחד…".
לנבוכי הדור נב: "אין בעיקר האמונה שום ניגוד לדתות אחרות… (כי האמונה צריכה להתגלות לכל האומות) לפי מצבן וערכן על ידי טוביהן וחסידיהן. אמנם, כל מי שהוא נכנס בכלל האומה לא תוכל התפתחותו הרוחנית להיות יוצאת אל הפועל כי אם בהיותו מחובר בעמו בכל צדדיו, החמריים והרוחניים…". ואמנם את העבודה הזרה עצמה צריך לבער, "אבל האמונות שקבלו ציור מציאות אחדות השי״ת, אין הכרע להן לצאת מכלל דתן, ויוכלו לעולם להשאר בה עם דעה רחבה גם עם חסידות מוחלטת… נמצא שאמונת תורה מן השמים היא יסוד חופש הדעות וחירות הרוח, ועלינו לישא ברמה את דגלנו בה לפני כל באי עולם, להראותם את יסוד הסבלנות הבאה דוקא מרוממות האמונה…".
הרב אליהו בן אמוזג, ישראל והאנושות, עמ' 272–273: "הרבגוניות בצורות, ללא קשר עם האחדות העליונה שהיא כפופה לה, מהווה כשהיא לעצמה את הדת האוניברסאלית בכלליותה. אין זה שוני שרירותי ומקרי, אלא משהו הכרחי ואורגאני, ששרשיו חבויים במעמקי הטבע… כל הדתות מכילות את הטוב, ושינוי הפולחנים יוצר את ההרמוניה ומאדיר את יופיו של העולם המוסרי".
