מאהבת ה' לבני האדם שבראם בצלמו, בחר ה' בעם ישראל להיות לו לעם סגולה, והתגלה לנבחרי עמו וניבא אותם, באופן שהם יכולים לקלוט ולהבין את אורו ולתת לכך ביטוי בדיבור, ועל ידם יוכלו כל בני האדם לזכות להדרכת ה' ולברכתו.
על ידי הנבואה זוכה הנביא להתרומם אל מעבר לגבולות הגוף ולהתקשר אל ה' ולדבוק בו. מתוך כך הוא זוכה להשיג בתודעתו השגות גבוהות, מעבר לגבולות השכל האנושי, ובבת אחת הוא רואה תמונה שלמה ומורכבת, שעל ידה הוא מתעלה בהבנת העניין האלוהי המתגלה בעולם ודרכי הנהגתו (דרך ה' ח"ג ג, ד; ו). על ידי הנבואה הנביא מתמלא באהבה וביראה לה', ומתחזק בהתקשרותו אליו, ומאז כל ימיו ימשיך להתגעגע ולהשתוקק לגילוי האור האלוהי ולמראות הנבואה (כוזרי ד, ג-ה; טו; ה, כב). וירצה לגלות את צלם אלוהים שבו, להיות שותף בתיקון העולם ובשכלולו, ולעורר את משפחתו, חבריו, עמו וכלל האנושות לדבוק באמונה ובמוסר כפי הדרכת התורה.
הנבואה נקלטת בדמיון ומתבארת על ידי השכל, והתודעה הנקלטת על ידה ודאית ובהירה לעומת התודעה הנקלטת על ידי השכל. לכן, על ידי הנבואה האדם יכול להבין את מהות החיים והאמונה ומשמעותם יותר מאשר על ידי השכל לבדו. אמנם כיוון שהתודעה הנבואית נקלטת בעזרת הדמיון, חובה לצרף אליה ביקורת שכלית, כדי שהאדם לא יטעה בהבנת הנבואה, ולכן הנביא חייב להיות שלם בשכלו ומכיר את החכמות (כוזרי א, יא; ד, ג; יא; העיקרים ג, י; ועי' מידות הראי"ה אמונה ז).
מדרגות ישנן בנביאים, יש שנבואתם היתה לעצמם, שעל ידה התעלו בהבנת האמונה ומשמעות התורה, ומתוך כך המשיכו להתעלות בזיכוך המידות והמעשים הטובים, והשפיעו טובה על הסובבים אותם. ורוב הנביאים, בנוסף למעלתם האישית, נשלחו על ידי ה' להודיע את דברו לאנשים אחרים או לציבור. ויש שאף זכו לנבואה שנועדה לדורות עולם, והם דברי הנבואה שנכללו בספרי הנביאים. אמרו חכמים (מגילה יד, א): "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים". אולם בתנ"ך כללו אנשי כנסת הגדולה רק את הנבואות שנצרכו לדורות. פסגת הנבואה היתה בעת מעמד הר סיני, שבו משה רבנו וכל ישראל קיבלו את התורה, ומכוח נבואה זו העולם מתקיים עד היום ומתקדם אל גאולתו (להלן הלכה י; לעיל א, ז-ח). נמצא אם כן, שהנבואה היא יסוד אמונת ישראל, שעל ידה ניתנה התורה, ועל ידה ה' התגלה לישראל במשך דורות רבים.
אין אדם יכול להיות נביא בלא שיהיה חכם ומוסרי, ויזכך את מידותיו עד תכלית המעלה (להלן הלכה ז). ועדיין אין הכרח שיהיה נביא, אלא רק אם תהיה השעה ראויה לכך ויבחר בו ה', יזכה בפועל לקבל נבואה (להלן הלכה א).[1]
לרוב חשיבות הנבואה, שניים מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם עוסקים בה (ו-ז), מפני שהנבואה היא יסוד התורה, ומתוך האמונה בנבואה קיבלנו את התורה (לעיל א, כא).
