ההכרה בכך שאדם נעשה נביא תלויה בחכמי ישראל שצריכים לבודקו ולהכיר בו כנביא. רק לאחר מכן, מצווה לשמוע בקולו, ואם יתנבא לעקור מצווה מהתורה – חייב מיתה. כדי לקבלו כנביא, צריכים חכמים לבדוק תחילה שהוא ראוי לנבואה, כלומר, שהוא חכם גדול בתורה ובהבנת החיים, דבק בה’ ובמצוותיו, בעל מידות טובות וצדיק במעשיו, מתפלל על טובתם של ישראל, איש אמת שפועל להחזיר חוטאים בתשובה ואינו מחניף לרשעים (לעיל הלכות ב; ז).
לאחר שהתברר שהוא ראוי לנבואה, עליו להביא אותות או מופתים, כדי להוכיח שה’ שלח אותו להתנבא. שכך קבע ה’, שכאשר ירצה לשלוח נביא לישראל, ייתן בידו אותות או מופתים שעל ידם ידע העם שבשליחות ה’ הוא מתנבא. וכפי שנתן ה’ למשה רבנו שלושה אותות: א) הפיכת המטה לנחש והחזרתו למטה. ב) הפיכת ידו למצורעת על ידי הכנסתה לחיקו, וריפויה על ידי הכנסתה בשנית לחיקו. ג) הפיכת מים מן היאור לדם. כל זאת כדי שיאמינו בני ישראל שהוא נביא השלוח אליהם מאת ה’ (שמות ד, א-ט; כח-לא; רס”ג אמונות ודעות ג, ד; רב האי גאון, דרשות הר”ן יא). כמו כן אפשר שהנביא יוכיח את היותו נביא על ידי שכמה וכמה פעמים יחזה את העתיד לקרות. אם נפל שינוי אפילו בדבר אחד ממה שאמר, בידוע שאינו נביא. ואם התקיימו כל הדברים שאמר בלא שום שינוי, מאמינים שהוא נביא ומצווה לשמוע בקול נבואתו. באופן זה קיבלו את שמואל לנביא, שנאמר (שמואל א’ ג, יט-כ): “וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַה’ הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה'” (רמב”ם יסה”ת י, א-ב).
על הנביא לתת אותות עד שלא תישאר טענה שתטיל ספק באמיתותם. בדרך כלל די לכך בשלושה אותות, כפי שנתן ה’ ביד משה. ואף שייתכן שלעיתים רחוקות יופיעו אנשים שנדמים כחכמים וצדיקים ויצליחו לעשות אותות או מופתים על ידי רמאות או כשפים. אם על פי מיטב הבנתם של חכמי ישראל, הוא אדם גדול, חכם וצדיק, ונתן אותות אמת, מצווה להאמין לו ולשמוע בקול נבואתו (רמב”ם יסה”ת ז, ז).
כמו כן, כאשר נביא מפורסם מעיד על תלמידו שהוא נביא, מקבלים אותו כנביא בלא שיביא אותות, ומצווה לשמוע בקולו. וכפי שהעיד משה רבנו על יהושע בן נון וסמכו לנביא, שנאמר (במדבר כז, יח-כ): “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו… לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה” (רמב”ם יסה”ת י, ה).[10]
