התכונה המאפיינת ביותר את עם ישראל היא הרצון להוסיף טובה וברכה לעולם, על ידי גילוי דבר ה' וברכתו ביישובה של ארץ ישראל ועשיית צדקה ומשפט (ראו לעיל א, ב-ג). לכן זה היה תוכנם של רבים מהגילויים האלוהיים לאבות, ובראשם אברהם אבינו. שנאמר (בראשית יב, א-ג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". ונאמר (שם יח, יח-יט): "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
כיוון שהנבואה מגלה את דבר ה' והדרכתו לתיקון העולם וגאולתו, כישרון הנבואה הוא הכישרון המאפיין ביותר את עם ישראל. כפי שביאר רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי', שתכונת הנבואה היא מעלתם וסגולתם המיוחדת של ישראל, ועל כך נאמר (שמות יט, ה): "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". לכן במעמד הר סיני, כל ישראל, גברים ונשים, זקנים וטף, זכו למדרגת נבואה שאין דומה לה. ואף שככלל, רק חכם ובעל מידות טובות יכול לזכות לנבואה, רצה ה' במעמד הר סיני לגלות לישראל את סגולתם, שלכולם ראוי להתעלות בחכמה ובזיכוך המידות ולזכות לנבואה (כוזרי א, מא-מג; קג; קט). זהו שאמר משה רבנו (במדבר יא, כט): "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". וכן יהיה לעתיד, שכל ישראל יזכו לנבואה, שנאמר (יואל ג, א): "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ". ונאמר (ירמיהו לא, לג): "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'". וכך יזכו כולם לשפע אור וחיים, ויוסיפו טובה וברכה לעולם, כל אחד לפי אופיו המיוחד.
כל הנבואות בזכות ישראל, מפני שהנבואה היא גילוי דבר ה' כדי להיטיב לעולם, ולשם כך בחר ה' בעמו ישראל, כדי להביא על ידם את דברו וברכתו. וכאשר ישראל אינם מסוגלים לפעול בגלוי להטבת העולם ותיקונו, אין הנבואה מתגלה. גם עם משה רבנו לא דיבר ה' אלא בזכות ישראל, ולכן לאחר שחטאו בחטא העגל, אמר ה' למשה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב, ז), שכן לא "נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל! ועכשיו ישראל חטאו – אתה למה לי?!" (ברכות לב, א). עוד אמרו: "ולא עם משה בלבד היה ה' מדבר בזכות ישראל, אלא עם הנביאים כולם לא דיבר ה' אלא בזכות ישראל" (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא). וכן אמרו חכמים, שהיה ראוי הלל הזקן לקבל נבואה אלא שלא היה דורו זכאי לכך, ולכן לא קיבל נבואה (סנהדרין יא, א).
גם מדרגת הנבואה תלויה במצבם של ישראל. כאשר ישראל ראויים לגילוי שכינה במדרגה גבוהה, הראויים לכך זוכים לנבואה במדרגה גבוהה, וכאשר ישראל במדרגה פחות גבוהה, גם נביאיהם מקבלים נבואה במדרגה פחות גבוהה. לכן הנביאים הראשונים ראו ב"אספקלריא מאירה בשאינה מאירה" (להלן הלכה ט), ואילו האחרונים, כדוגמת ישעיהו וירמיהו, שכבר היו בתקופה שלקראת חורבן בית המקדש, ראו "באספקלריא שאינה מאירה בשאינה מאירה" (גר"א ישעיהו א, א). והנביאים שניבאו בימי הגלות ובתחילת ימי בית המקדש השני, התנבאו במדרגה נמוכה אף יותר. לכן נבואותיו של זכריה בימי בית המקדש השני היו על ידי "הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי" (חגיגה יג, ב, רש"י; רמב"ן בדרוש 'תורת ה' תמימה'). וכיוון שנבואתו היתה פחות בהירה, הוצרכה להתעטף במשלים ובדימויים רבים (על הפסקת הנבואה להלן יח[2]
