כיוון שהנבואה היא גילוי שכינה לצורך תיקון העולם, עיקר מקום הנבואה הוא בארץ ישראל, ארץ הקודש, אשר נועדה לגילוי דבר ה' לעולם, ואף לעתיד יתאחדו סביבה כל העמים באמונתם ובדתותיהם, שנאמר (ישעיהו ב, ב-ד): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (לעיל ט, ז).
כך בפועל, רוב ככל הנביאים חיו בארץ ישראל. וירושלים, עיר הקודש והמקדש, היתה מרכז הנבואה, וכפי שאמרו חכמים: כל נביא שלא פורש שם עירו "בידוע שהוא מירושלים" (מגילה טו, א). לעומת זאת, בחוץ לארץ אין כמעט אפשרות להתנבא, וכפי שאמרו חכמים: "אין השכינה נגלית בחוצה לארץ". לכן, כאשר יונה הנביא רצה להפסיק להתנבא על נינוה – יצא מהארץ, שנאמר (יונה א, ג; י): "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'… כִּי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בֹרֵחַ" (מכילתא דרבי ישמעאל בא; ועי' מו"ק כה, א).
אמנם היו נביאים שהתנבאו בחוץ לארץ, אולם הם זכו לכך בזכות היותם קשורים לארץ ישראל. כפי שביאר רבי יהודה הלוי: "כל מי שנתנבא, לא נתנבא כי אם בארץ הזאת או בעבורה". וכן נבואתו הראשונה של אברהם אבינו שהיתה בחוץ לארץ, היתה נבואה ללכת לארץ ישראל. וכן יחזקאל, שחי בבבל, התנבא על ארץ ישראל. בנוסף, יחזקאל עוד ראה את בית המקדש הראשון ואת כבוד השכינה "אשר כל ימי היותה שורה בבית ההוא, היה כל אדם המוכן לכך מצד הסגולה – מגיע לנבואה", כך שנבואתו נמשכה מארץ ישראל ומבית המקדש. גם משה, אהרן ומרים שהתנבאו במצרים, התנבאו על יציאת מצרים שנועדה להביא את ישראל לארץ ישראל. בנוסף, נבואתם היתה לפני הכניסה לארץ, ואמרו חכמים (שם): "עד שלא נבחרה ארץ ישראל – היו כל הארצות כשרות לדברות (נבואה), משנבחרה ארץ ישראל – יצאו כל הארצות". בנוסף, המקומות שהתנבאו בהם במצרים היו סמוכים לגבול ארץ ישראל (כוזרי ב, יד; ועי' שם ד, י; יז. על מצב הנבואה בחורבן ראו להלן הלכות ח; יח).
