מתנאי הנבואה שיהיה הנביא בעל חכמה ומידות טובות, שכל חיסרון שיש לאדם בחכמה או בזיכוך המידות יוצר מחיצה בינו לבין ה', שנאמר (ישעיהו נט, ב): "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹוהֵיכֶם, וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ", וברבות המחיצות אינו יכול לקלוט נבואה. אמנם אין צדיק בארץ שלא יהיו בו פגמים בהבנה או במידות, וכל פגם שיש לנביא יוצר מחיצה שמעכירה את צלילות נבואתו. זהו יסוד ההבדל שבין מדרגות הנביאים, שככל שהנביא שלם יותר בחכמתו, ומידותיו נקיות מפגמים, כך הוא זוכה להשגה נבואית בהירה יותר (רמב"ם יסה"ת ז, א; ז; הקדמה לאבות פרק ז; מו"נ ב, מה).
אמרו חכמים: "אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו ובעל קומה" (נדרים לח, א; שבת צב, א). מעבר לפירוש הפשוט שיובא בהמשך, הרמב"ם פירש שמדובר על זיכוך המידות, כדי שהנביא יוכל לקלוט את הנבואה בלא שום הטיה. כדברי חכמים (אבות ד, א): "איזהו גיבור? הכובש את יצרו… איזהו עשיר? השמח בחלקו". לפיכך, גיבור הוא השולט במידותיו, וכך הכעס או התאווה אינם מטים את דעתו והתנהגותו, אלא יכעס או יקפיד על כבודו רק לצורך חינוכי או ציבורי, וייהנה מתענוגי העולם במידה הראויה לשמחו ולהעשיר את רגשותיו ולא יותר. עשיר הוא השמח במה שיש לו ואינו נזקק למתנות שעלולות להטות את דעתו. תכונת הענווה נדרשת כדי שיוכל להגות ביושר, ולא יטה את דעתו על מנת שדבריו ימצאו חן בעיני זולתו. וכן אמרו חכמים (פסחים סו, ב): "כל המתייהר או כועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו".
גם בפועל צריך שהנביא יהיה גיבור ועשיר, כדי שיהיה מכובד בעיני הציבור ויקבלו את דבר ה' מפיו, שאם יהיה עני או חלש – יזדקק לעזרתם ולא יכבדו אותו (דרשות הר"ן דרוש ה; העיקרים ג, י-יב). גם מצד המידות, כל זמן שאדם עני או חלש, לא ניכרת ענוותנותו, שאולי אם היה עשיר וחזק היה חוטא בגאווה ובתאווה, אך כאשר הוא עשיר וגיבור ועם זאת בעל מידות טובות, מתברר שאכן מידותיו זַכּוֹת באמת (חת"ס, ובן יהוידע לנדרים לח, א). בנוסף, הואיל והנבואה היא גילוי אלוהי, כדי לקבלה הנביא צריך לבטא את צלם אלוהים שבו במילואו, ולשם כך עליו להיות שלם בגופו ובנפשו, גיבור ועשיר (עקדת יצחק שמות ל"ה; עין איה שבת שם).
אמנם היו פעמים שה' נגלה כדרך ארעי לאנשים שאינם ראויים לנבואה, כאשר רצה להזהירם או לעוררם על דבר מסוים (רשב"א א, תקמח). כפי שהזהיר ה' את אבימלך מלך גרר שישיב את שרה אמנו לאברהם (בראשית כ, ג-ז), וכפי שנגלה אל לבן הארמי והזהירו שלא לפגוע ביעקב אבינו (שם לא, כד). וכפי שהתגלה מלאך ה' אל מנוח, למרות שהיה עם הארץ, להורות לו על נזירותו של שמשון בנו (שופטים יג, יג; ברכות סא, א). אף אל אתונו של בלעם נגלה מלאך ה' לצורך השעה, ואף פתח ה' את פי האתון כדי שתדבר (במדבר כב, כג-כח).[4]
בתקופת הנבואה, הרוצים להתעלות ולזכות לנבואה היו מתקשרים לנביאים ולומדים מהם דרכי ה' ותורה, והם נקראו 'בני הנביאים' (עי' שמואל א' י, ה; מלכים ב' ב, ג-ה; ד, א; ו, א). כתב רמב"ם במו"נ ב, לב, שלא כדעת הפילוסופים הסוברים שכל אדם שיזכך עצמו בהכרח יזכה להשגה רוחנית נבואית, אלא גם אדם שעשה את כל ההכנות, יקבל נבואה רק אם ירצה ה'. ע"כ. אמנם ביחס לרוח הקודש, כתב ביסה"ת ז, א, שכל הזוכה להחכים, ודעתו רחבה ומידותיו מתוקנות, זוכה מיד לרוח הקודש.
