גם מי ששלם בחכמתו, במידותיו ובהופעתו עד שהגיע למדרגה הראויה לנבואה, אינו יכול לקבל נבואה בלא שיהיה בתודעה של אמונה, ובמצב רוח של שלווה עם חיוניות ושמחה. כפי שאמרו חכמים (שבת ל, ב): "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה". מפני שכאשר אדם נמצא בעצבות או בחוסר חיוניות, האמונה אינה מתגלה בו כראוי, וממילא אינו יכול לזכות לנבואה.
וכן מסופר על אלישע הנביא, שכאשר באו אליו יהושפט מלך יהודה הצדיק יחד עם יהורם בן אחאב מלך ישראל, כעס על יהורם שעבד עבודה זרה, עד שלא היה יכול להתנבא. אולם כיוון שרצה להתנבא עבור יהושפט, ביקש שינגנו לפניו כדי להפיג את כעסו. שנאמר (מלכים ב' ג, טו): "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן – וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'". וכן למדנו על יעקב אבינו, שלאחר מכירת יוסף, מרוב אבלו וצערו, לא זכה לרוח הקודש. ורק לאחר ששמע שהוא חי, חזרה רוח הקודש לשרות עליו, שנאמר: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב" (בראשית מה, כז, ותרגום יונתן; רמב"ם יסה"ת ז, ד).
לפיכך, בעת שישראל בגלות ובשעבוד, יש צער רב בעולם, ואין אפשרות לקבל נבואה. בנוסף, מצב השעבוד גורם לכך שישראל אינם יכולים לבטא את מלוא כשרונם, וממילא אינם יכולים להתנבא, שנאמר (איכה ב, ט): "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'". וכן כתב רמב"ם, שאין עצבות ועצלות גדולה יותר לאדם מאשר היותו עבד נרצע המשועבד לחסרי דעת בעלי תאוות בהמיות (מו"נ ב, לו).
בעת שאדם זוכה לנבואה, חבריו הנביאים מודעים לכך, והסובבים אותו מקבלים השראה מנבואתו (עי' סנהדרין פט, ב). וכאשר קם נביא גדול, מעיין הנבואה מתגבר, ותלמידיו זוכים להתנבא. וככל שמתרבים המתנבאים, כך גדל ומתרחב מעגל האנשים שיכולים להתעלות ולזכות לנבואה. וכן היה בימי שמואל הנביא, שבזכות פועלו בהשבת העם בתשובה ובלימוד התורה ודרכי הנבואה, החלה הנבואה להיות רווחת בישראל (ראו שמואל א' ג, א; יט, כ-כד; כוזרי א, קג).[5]
