יחיד ומיוחד היה משה רבנו, ששתל ה' את נשמתו המיוחדת בדור של לידת האומה הישראלית, ואף הוא זיכך את מידותיו ומסר את נפשו על ישראל ועל כבוד ה', עד שזכה להיות שליח ה' להוציא את ישראל ממצרים ולקבל את התורה בהר סיני. מדרגת נבואתו היתה מעל כל שאר הנביאים, שנאמר (דברים לד, י): "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים". וכן למדנו מחטאם של מרים ואהרן, שלא הבינו את מדרגתו המיוחדת של משה אחיהם, ואמרו: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!". בתגובה הוכיח אותם ה' וביאר להם שמדרגת נבואתו של משה נבדלת משאר הנביאים. "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי: אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט, וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה!?" (במדבר יב, ב; ו-ח).
אמרו חכמים (יבמות מט, ב): "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה". כלומר ראיית הנבואה דומה לראייה דרך זכוכית או מראה. כשהיא בהירה היא נקראת 'אספקלריא מאירה', וכשהיא עכורה היא נקראת 'אספקלריא שאינה מאירה'. לכן שאר הנביאים קיבלו את נבואתם במשלים ובחידות שנצרכו לפיענוח והגדרה, ואילו משה זכה לקבל נבואה בהירה לחלוטין, עד שכל פרטיה התגלו לו בדיוק מירבי מפי הגבורה (עי' רמב"ם הל' יסה"ת ז, ב-ו; דעת זקנים לבעלי התוס' במדבר שם; דרך ה' ח"ג פרק ה, א-ה).
הבדל נוסף בין משה רבנו לשאר הנביאים, שכל הנביאים לא יכלו להתנבא בכל עת שרצו, אלא רק אם טיהרו וקידשו את עצמם ורצה ה' – זכו לנבואה. אולם משה רבנו, בכל עת שנצרך זכה לנבואה. לפי גודל מעלת שליחותו, היה משה רבנו צריך להיות מוכן ומזומן תמיד לקבלת הנבואה. לכן בסיום מעמד הר סיני, אמר לו ה': "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם (לישראל) שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם (לשמחת עונה), וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי", כלומר, מכאן ואילך תישאר עמדי ותפרוש מענייניך הפרטיים ומאשתך, כדי להיות מוכן תמיד לקבל את דברי התורה (דברים ה, כז-כח; ע"ז ה, א). לכן שאר הנביאים לא פרשו מנשותיהם ואילו משה רבנו פרש מאשתו (רמב"ם יסה"ת ז, ו).
התייחדה נבואת משה בכך שעל ידי מעמד הר סיני כל ישראל נוכחו במעלת נבואתו, שנאמר (שמות יט, יט): "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלוֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". מכוח זה קיבלו באמונה מוחלטת את התורה שנתן להם ה' על ידי משה, וכפי שיבואר בהלכה הבאה. יתר על כן, גם נבואת הנביאים שאחריו ממשיכה את נבואתו, שנאמר (דברים יח, יח): "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" (להלן הלכות יא-יב).[6]
כתב רמב"ם, שכל הנביאים ראו את נבואתם על ידי מלאך, ואילו משה רבנו באופן ישיר (יסה"ת ז, ו; מו"נ ב, לד-לה). ולרמב"ן (בראשית יח, א), גם נבואת שאר הנביאים יכולה להיות ישירות מה'. פירש רבי אפרים אנקווה (סוף שער כבוד ה'), שכוונת רמב"ם ב'מלאך' היא לאמצעי של שכל ודמיון שמתווך את דברי ה' לנביא באמצעות מראה של משל וחידה, וכתב שגם רמב"ן יסכים לכך.
אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סח), שבכל עת שמשה רבנו רצה, היה ה' מדבר עמו. וכ"כ רמב"ם (יסה"ת ז, ו). מאידך, אמרו חכמים (מכילתא דרבי ישמעאל פר' בא) שבכל אותן שלושים ושמונה השנים שבהן כעס ה' על ישראל בעקבות חטא המרגלים, לא דיבר ה' אל משה. ורק לאחר שמתו כל החוטאים, חזר ודיבר. וזו אחת הסיבות שט"ו באב נחשב יום טוב לישראל, שאז פסקו למות החוטאים שלא רצו להיכנס לארץ (ב"ב קכא, א). יש מבארים שבאותן השנים דיבר ה' עם משה לצורכי השעה בלבד (רשב"ם וריטב"א ב"ב שם, בפירושם השני). ויש אומרים "שלא דיבר עמו דרך חיבה כבראשונה" (ריטב"א בפירושו הראשון, תשב"ץ מגן אבות). ויש אומרים שבאותן שנים לא פנה ה' אל משה בדיבור, אבל אם משה פנה, ענה לו ה' (מהרשש"ך כוס הישועות ב"ב שם). ויש אומרים שבאותן שנים היה מקבל נבואה בכל עת שרצה אולם כמדרגת שאר הנביאים (רבנו בחיי דברים ב, טז-יז).
