יב – מצווה לשמוע בקול נביא

מצווה לשמוע בקול נביא, כפי שאמר משה רבנו לעם ישראל (דברים יח, טו-יח): "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ, כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ – אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹוהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ, וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ". כלומר, מצווה זו ממשיכה את מעמד הר סיני, שבתחילה הגילוי האלוהי היה לכל ישראל, וכאשר נשמתם של בני ישראל כמעט פרחה מהם, ביקשו שמשה ידבר עמהם ולא אלוהים, והסכים ה' שאכן יש צורך בתיווכו של משה, כדי שדברי התורה יוכלו להיקלט במוחם ובלבבם. וקבע ה' שכך יהיה גם בדורות הבאים, שכאשר יהיה הדור ראוי, יזכו שיקומו נביאים וידריכו אותם בדרכי התורה.

המסרב לשמוע לנבואת הנביא חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר (שם יח, יט): "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי – אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (רמב"ם יסה"ת ז, ז; ט, ב-ג). וכן מסופר שכאשר אחאב התרשל מלהכריע את מלך ארם לאחר שכל חילו הוכה, ציווה הנביא על איש אחד: "בִּדְבַר ה' הַכֵּינִי נָא", וזאת כדי שיאמר את התוכחה לאחאב בעודו חבול ופצוע. אולם למרות אזהרת הנביא האיש התעקש והמרה את פיו. "וַיֹּאמֶר לוֹ (הנביא): יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה, וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ" (שם כ, לה-לו; כלי יקר לאנייאדו). ואיש אחר שמע לקול הנביא והכה אותו ופצעו כדבר ה', וכך כשהוא פצוע אמר את דברי התוכחה למלך, "כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מלכים א' כ, מב; סנהדרין פט, ב).^[9]

כמו כן, נביא שעבר על נבואת עצמו – חייב מיתה בידי שמיים. כפי שאירע לעדו הנביא, שנשלח מיהודה להוכיח את ירבעם בן נבט על עשיית העגלים ועל הקמת המזבח בבית אל, והוזהר בנבואתו שלא יאכל לחם ולא ישתה מים בשטח ממלכת ישראל. אולם נביא שקר פיתה אותו לאכול, ונביא האמת נענש שאריה הרגו. אולם מפני כבודו של נביא האמת, שמר האריה על נבלתו עד שלקחוהו לקבורה (מלכים א' פרק יג; סנהדרין פט, ב).

כמו כן, נביא שכבש את נבואתו ולא אמר אותה כדבר ה' – חייב מיתה. וכן למדנו מהמעשה ביונה בן אמיתי, שנצטווה להתנבא פורענות לאנשי נינוה כדי להחזירם בתשובה. אולם יונה צפה שמהם עתידה לקום האימפריה האשורית שתחריב את ממלכת ישראל, וביקש לכבוש את נבואתו כדי שלא יחזרו בתשובה וייענשו בכיליון. לשם כך ברח באוניה מארץ ישראל מקום הנבואה. אך כיוון שעונש הכובש את נבואתו מיתה בידי שמיים, כמעט מת בסערה ובמעי הדג, ורק לאחר שחזר בתשובה והסכים להתנבא כדבר ה' – ניצל (יונה פרקים א-ב; אברבנאל א, ג; סנהדרין פט, א).

אמרו חכמים, שכאשר יודעים על נביא שהוא כובש את נבואתו, מלקים אותו עד שיאמר אותה. ושאלו, מהיכן יודעים שהוא כובש את נבואתו? והשיבו, שחבריו הנביאים מודעים לכך שהוא קיבל נבואה, שנאמר (עמוס ג, ז): "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים". ואף שהם עצמם אינם רשאים לומר את נבואתו, ומן הסתם גם אינם יודעים אותה בדייקנות, הם יודעים שהוא קיבל נבואה, ועל סמך דבריהם ניתן להלקותו כדי שיאמרנה (סנהדרין פט, ב; תוס' שם).