ההכרה בכך שאדם נעשה נביא תלויה בחכמי ישראל שצריכים לבודקו ולהכיר בו כנביא. רק לאחר מכן, מצווה לשמוע בקולו, ואם יתנבא לעקור מצווה מהתורה – חייב מיתה. כדי לקבלו כנביא, צריכים חכמים לבדוק תחילה שהוא ראוי לנבואה, כלומר, שהוא חכם גדול בתורה ובהבנת החיים, דבק בה’ ובמצוותיו, בעל מידות טובות וצדיק במעשיו, מתפלל על טובתם של ישראל, איש אמת שפועל להחזיר חוטאים בתשובה ואינו מחניף לרשעים (לעיל הלכות ב; ז).
לאחר שהתברר שהוא ראוי לנבואה, עליו להביא אותות או מופתים, כדי להוכיח שה’ שלח אותו להתנבא. שכך קבע ה’, שכאשר ירצה לשלוח נביא לישראל, ייתן בידו אותות או מופתים שעל ידם ידע העם שבשליחות ה’ הוא מתנבא. וכפי שנתן ה’ למשה רבנו שלושה אותות: א) הפיכת המטה לנחש והחזרתו למטה. ב) הפיכת ידו למצורעת על ידי הכנסתה לחיקו, וריפויה על ידי הכנסתה בשנית לחיקו. ג) הפיכת מים מן היאור לדם. כל זאת כדי שיאמינו בני ישראל שהוא נביא השלוח אליהם מאת ה’ (שמות ד, א-ט; כח-לא; רס”ג אמונות ודעות ג, ד; רב האי גאון, דרשות הר”ן יא). כמו כן אפשר שהנביא יוכיח את היותו נביא על ידי שכמה וכמה פעמים יחזה את העתיד לקרות. אם נפל שינוי אפילו בדבר אחד ממה שאמר, בידוע שאינו נביא. ואם התקיימו כל הדברים שאמר בלא שום שינוי, מאמינים שהוא נביא ומצווה לשמוע בקול נבואתו. באופן זה קיבלו את שמואל לנביא, שנאמר (שמואל א’ ג, יט-כ): “וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַה’ הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה'” (רמב”ם יסה”ת י, א-ב).
על הנביא לתת אותות עד שלא תישאר טענה שתטיל ספק באמיתותם. בדרך כלל די לכך בשלושה אותות, כפי שנתן ה’ ביד משה. ואף שייתכן שלעיתים רחוקות יופיעו אנשים שנדמים כחכמים וצדיקים ויצליחו לעשות אותות או מופתים על ידי רמאות או כשפים. אם על פי מיטב הבנתם של חכמי ישראל, הוא אדם גדול, חכם וצדיק, ונתן אותות אמת, מצווה להאמין לו ולשמוע בקול נבואתו (רמב”ם יסה”ת ז, ז).
כמו כן, כאשר נביא מפורסם מעיד על תלמידו שהוא נביא, מקבלים אותו כנביא בלא שיביא אותות, ומצווה לשמוע בקולו. וכפי שהעיד משה רבנו על יהושע בן נון וסמכו לנביא, שנאמר (במדבר כז, יח-כ): “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו… לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה” (רמב”ם יסה”ת י, ה).[10]
לא התבאר כמה אותות צריך לתת כדי שיאמינו שהוא נביא. והשאלה חשובה, שכן מחד, עליו לתת מספיק אותות כדי שיאמינו שהוא אכן נביא אמת. מאידך, אחר שנתן מספיק אותות, חובה לשמוע בקולו ואסור לנסותו יותר, והמנסה אותו עובר באיסור, שנאמר (דברים ו, טז): “לֹא תְנַסּוּ אֶת ה’ אֱלֹוהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה” (דברים ו, טז; רמב”ן שם; רמב”ם יסה”ת י, ה). החינוך תכד כתב: “שיאמר דברים העתידים להיות בעולם פעמיים או שלוש”. בספר טורי אבן על הרמב”ם יסה”ת י, ב, כתב שצריך שלוש פעמים כשיעור חזקה, וכמספר האותות שנתן ה’ למשה, ואח”כ אסור לנסותו. והעתיקו את דבריו כמה אחרונים. אולם רמב”ם כתב ביסה”ת י, ב: “ובודקין אותו פעמים הרבה”. ובהקדמתו למשנה: “וגם אם נתקיימו דבריו בהבטחה או שתים, לא תתאמת בזה נבואתו בהחלט, אבל תהיה נבואתו אצלינו תלויה עד שתִמָשך אמיתת כל אשר ידבר בשם ה’ פעם אחרי פעם”. מתוך כלל דבריהם כתבתי כמובא למעלה. וכן עולה מדברי לחם משנה ויד פשוטה שם. וכך משמע מדברי ר’ חסדאי קרשקש (אור ה’ מאמר ב, ד, ב), שצריך שלא יישאר חשש שמא האות אינו מאת ה’. עוד נראה להוסיף, על פי המבואר בהערה 8, שככל שקשה יותר מבחינה מוסרית או תורנית לקבל את הנבואה, כך צריך שאותותיו של הנביא יהיו יותר מובהקים, עד שיאמינו שומעי הנביא בלב שלם שכך הוא רצון ה’ (עי’ רס”ג אמונות ודעות ג, ח).
