בימי השופטים והמלכים הנבואה הדריכה את העם ורוממה אותו. בתקופת השיא, בהשפעת שמואל הנביא, העם חזר בתשובה, הוקמה המלכות ונבנה בית המקדש הראשון. גם לאחר מכן הנביאים השפיעו על סדרי הממלכה לטובה. אולם בתהליך הדרגתי השפעתם פחתה ותוכחותיהם לא הועילו להשיב את העם בתשובה. שנאמר (ירמיהו ז, כה-כו): "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ. וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם, הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם". רבים נהו אחר האלילים, וגם כאשר באו לבית המקדש ועבדו את ה', לא עבדו אותו בלב שלם על ידי הליכה בדרכיו. אלא כדרך שעובדי אלילים מפתים את אליליהם על ידי קורבנות כדי שיסייעו להם, כך הביאו לה' קורבנות כדי שיסייע בידם ויוכלו להמשיך בדרכם הרעה, להתעמר בעניים ולהתעשר (ירמיהו ז, ט-יא). אולם ה' חפץ שנשפר את מעשינו, נתרחק מהרע ונדבק בטוב, ומתוך כך נזכה לרוב ברכה. כדברי הנביא ישעיהו (א, יא-כ): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'… רַחֲצוּ הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ! לִמְדוּ הֵיטֵב (תלמדו להיטיב לזולת), דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט… שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה… אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם – טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם – חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ". ככל שהמצב המוסרי התדרדר, רבו נביאי השקר, שבכוח דמיונם החניפו לציבור והחטיאו אותו, והשפעתם של נביאי האמת פחתה. עד שגברו החטאים ונבואות החורבן התקיימו וישראל גלו מעל אדמתם.
בתחילת ימי בית המקדש השני עוד פעלו אחרוני הנביאים, אך הם העבירו את ההנהגה הרוחנית לחכמים. הדבר בא לידי ביטוי בדמותו של עזרא, ששמו כנביא היה מלאכי (מגילה טו, א), אולם נודע בעיקר כעזרא הסופר, כי עיקר פועלו והנהגתו היו כחכם שתיקן תקנות שעיצבו את דמותו הרוחנית של עם ישראל לדורי דורות. מכוחו קמו בתי המדרש שהעמידו תלמידים הרבה, ובהם צמחו החכמים שעל ידי העצמת לימוד התורה שבעל פה וקביעת תקנות וסייגים, הצליחו לבער מישראל את החטאים החמורים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבעטיים נחרב בית המקדש הראשון (יומא ט, ב). כך עברה מורשת הנביאים לחכמים, וכדברי התלמוד (ב"ב יב, א): "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים… וחכם עדיף מנביא".
למרות החיסרון הנורא שבהסתלקות הנבואה, היה בכך גם צד חיובי, מפני שכל זמן שהנבואה שרתה, גם היצר הרע של עבודה זרה ונבואות שקר היה עצום, ורבים נגררו אחריו. אמרו חכמים, שכה גדול היה כוחו של יצר רע זה, עד שביקשו אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר, לבטל את יצר העבודה הזרה מהעולם, והתקבלה בקשתם (יומא סט, ב; להלן יט, יד). כלומר, במעבר מתקופת הנביאים לחכמים, היתה החלטה לוותר על השאיפה להגיע לפסגות הגבוהות של הנבואה, שעלולות להוביל גם לדמיונות שווא ולחטאים של עבודה זרה, ובמקום זאת להתמקד בלימוד התורה המדויק על פי החכמה. באופן זה צומצם האור הגדול הזורח עלינו מלמעלה, ובמקומו הבהיקו האורות הקטנים המתגלים בכל סוגיה. כך הצליחו החכמים להשריש בישראל את הדבקות בתורה ובמצוות, ולבער את החטאים החמורים. אך יחד עם אובדן ההארה הנבואית הגדולה, גם הראייה האחדותית של התורה נפגמה, וממילא גבר יצר הפירוד, עד שבעוון שנאת חינם נחרב בית המקדש השני וגלינו מארצנו (יומא ט, ב).[11]
