הזהירו הראשונים והאחרונים, שמותר לעשות שימוש בשמות ה' רק לשם שמיים, ולא לשום מטרה אחרת. וכאשר מתערבת בהזכרת השמות מטרה נוספת, יש בכך איסור. וזו כוונת חכמים (אבות א, יג): "ודאשתמש בתגא חלף", כלומר המשתמש בשמות ה', שהם כתרו של מקום, לצורכי עצמו – חולף מהעולם (רמ"א יו"ד רמו, כא). עוד אמרו חכמים (אבות דר"נ יב, יג): "שכל המשתמש בשם המפורש – אין לו חלק לעולם הבא". וכן הורו חכמים (קידושין עא, א), להיזהר מאוד בכבוד השמות הקדושים, שאמנם מעלה גדולה ללמוד את משמעותם, שכל שם מגלה פן מיוחד בגילוי האלוהי, אבל צריך להיזהר בכבודם. לכן נהגו חכמים ללמד לתלמידיהם "שם בן ארבע אותיות" רק פעם אחת בשבע שנים. מסופר שרבא חשב לפרש מעט את השם הקדוש בדרשתו, אמר לו סבא אחד שיש להעלים ולהסתיר את שם השם, ושמע לעצתו ונמנע מלדורשו ברבים. "תנו רבנן: בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרים אותו לכל אדם, משרבו הפריצים (המשתמשים בו לצורכיהם) היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה… אמר רב יהודה אמר רב: שם בן ארבעים ושתים אותיות, אין מוסרים אותו אלא למי שצנוע ועניו, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מדותיו; וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אהוב למעלה ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא".
וכן ביאר רבי יוסף אלבו (העיקרים א, יח): "כי השמות הם ככלי אומנותו של מקום, כי שׂם בכוחם שיעשו בהם אותות ומופתים. ומי שמשתמש בהם ברצונו של מקום כנביאים או לכבודו של מקום כחסידים, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה, ואינו מת בחצי ימיו ואינו נופל ביד שונאיו… אבל מי שישתמש בהם מדעת עצמו ושלא לכבודו של מקום, הוא נכרת בחצי ימיו ונופל ביד שונאיו וסוף שיחתום ברע". לכן כאשר קמו רשעים על צדיקים להורגם, נהרגו ולא ניסו למלט את עצמם בעזרת שמות קדושים. מפני שאין צדיק בארץ אשר יהיה נקי מכל חטא, וכל עוד יש בו פגם כלשהו, אסור לו להציל את עצמו בשמות קדושים, אלא ינסה להינצל בכל הדרכים הטבעיות שהניח ה' לפני בני האדם, ומה שירצה ה' – יהיה. ואם ינסה להציל את עצמו על ידי שם, לא יועיל לו. וכן למדנו ממה שסיפרו חכמים (יבמות מט, ב), על ישעיהו הנביא, שכאשר המלך הרשע מנשה שלח להורגו, אמר ישעיהו הנביא שם קדוש ונבלע בתוך עץ ארז. החלו שליחי המלך לנסר את הארז, וכשהגיעו לפיו יצאה נשמתו, שהואיל וחטא בפיו בדברי קטרוג על ישראל, לא יכול היה להינצל. הרי שאין רצונו של ה' שישתמשו בשמו כדי להינצל בדרך שאינה טבעית.[2]
והעיקר להיזהר מלהשתמש בשמות שלא בכוונה טהורה, וכפי שכתב הרב אברהם אבולעפיה: "אם הוא מבקש חכמת השם לעשות בו עניינים גופניים שמועילים לעושר או לרוב חיים או לבנים ובנות או לאהבה ושנאה או להרוג שונאו, והוא מכוון בזה לכבוד עצמו או לכבוד בני אדם או לתועלתו או לתועלתם מבלתי היות שם שום סבה אמיתית… ועלה בידו פעולה מהזכרת השם הנכבד והנורא, הרי זה האיש הפושע הרשע והטמא מחלל את השם הנכבד והנורא, ומשתמש בשמו הגדול לשוא. ועליו נאמר 'לא תשא'…" (סוף ספר 'חיי העולם הבא' עמ' 198-199). וכן הזהיר רבי יוסף ג'יקטיליא בהקדמתו ל'שערי אורה', שהמשתמש בשמות מאבד עולמו ומעלה חרס בידו. וכ"כ בסוף ההקדמה לספר הפליאה. וכ"כ המבי"ט (בית אלוהים שער היסודות כב).
עוד למדנו בירושלמי (יומא ג, ז), שהנהנה מבני אדם אינו רשאי ללמוד את שמות ה', וכפי שמסופר על רבי פנחס בר חמא, שרופא אחד הציע ללמדו את השמות, והשיב שאינו יכול מפני שהוא אוכל ממעשׂר. ביארו חכמים (קהלת רבה ג, ג), שיש חשש שאדם שנהנה מהבריות ישתמש בשמות לפרנסתו ויפגע במי שלא משלם לו. וכ"כ באור זרוע (הל' ק"ש א, טו): "ומי שיודע שם הנכבד צריך שלא יהנה משל אחרים". וכ"כ תוספות רי"ד (קידושין עא, א); ים של שלמה (חולין ג, ט); דרישה (יו"ד רנג, ב), ועוד. ואף שאלישע הנביא נהנה מהבריות (ברכות י, ב), ביאר חת"ס או"ח קצח, עפ"י מגילה כז, א, שעשה את ניסיו בכוח תפילה לה' ולא בשמות קדושים.
