קמיע הוא חומר מהטבע או כתב לחש סגולי שנועד לרפא או להגן ממזיקים ומעין הרע, או להצלחה בפרנסה או ללידה קלה. יש קמיעות שנועדו למחלה מסוימת ויש שנועדו לבריאות כללית. בדרך כלל מניחים את הקמיע בתוך שקית קטנה או שקיק עור שעונדים על הצוואר או צמוד למקום אחר בגוף. דוגמאות לחומרים מהטבע: אבנים מיוחדות; חלקי בעלי חיים כעצם, ציפורניים, נוצות או שן שועל; מיני צומח כדוגמת שורשים או עלים; אבקה מאבנים או מיני צומח. פעמים רבות מניחים בתוך הקמיע קלף או נייר שעליו כתובים שמות ופסוקים, כל עם לפי דתו, שכן השימוש בקמיע נפוץ בקרב עמים רבים. לפעמים הקמיע הוא טבעת או שרשרת או מדליון שעליהם צורה בעלת משמעות סמלית, או אותיות ורמזי שמות או חלקי פסוק.
עונדי הקמיעות מאמינים שכאשר ישנה לאדם בעיה או חולשה בתחום מסוים, אם ייקח חומר שמסמל את תיקון הבעיה או השלמת מה שחסר לו, הכוח הסגולי שבאותו חומר ישפיע על האדם לחזקו, לשומרו ולהצילו מאותה בעיה. כמו כן לכל אות אופי משלה, ולכל צירופי אותיות משמעות מיוחדת. וכאשר אדם שנמצא בסכנה או בבעיה ישא על גופו קמיע ובו 'כתב לחש', שבו צירופי אותיות ומילים שמכוונות כנגד אותה סכנה או חולשה, יוכל בעזרת הכוח הסגולי שבקמיע להינצל מהצרה ולהתגבר על המכשולים שבדרכו.
בעבר הרחוק הרופאים סברו שקמיעות יכולים להועיל לרפואה, וחכמי ישראל לא חלקו עליהם והתירו להשתמש בהם בתנאי שאין בהם איסור. לפיכך, אם יש בקמיע שמות של אלילים, אסור להשתמש בו משום איסור עבודה זרה, ואם יש בקמיע שמות ורמזים שמכשפים משתמשים בהם, אסור להשתמש בו משום איסור כשפים. אבל כאשר הקמיע אינו נשען על כוחות טמאים של עבודה זרה או כישוף, גם אם הוא הומצא על ידי נוכרים ונכתב על ידי נוכרים, אין איסור להשתמש בו (שו"ע קעט, יב).
אמנם לעניין שבת, רק אם הוא קמיע מומחה, היינו שכבר ריפא שלוש פעמים, הוא נחשב כחלק מלבושו של האדם, ומותר לצאת עמו בשבת לרשות הרבים. אבל אם הקמיע אינו מומחה, אין לצאת עמו בשבת לרשות הרבים (שבת סא, א-ב).[6]
