קמיעות רבים בימי קדם היו מבוססים על 'כתב לחש', היינו אותיות ומילים שרומזות לאותו הכוח הנדרש לשמירה, חיזוק או הצלחה. כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, כאשר כתבו בקמיעות שמות של אלילים או פסוקים מכִתבי פולחן של עבודה זרה או רמזים שמכשפים משתמשים בהם, הקמיעות היו אסורים בשימוש משום איסור עבודה זרה או כשפים.
גם שמות קדושים ופסוקים מהתנ"ך אסור לכתוב בקמיע, שכן אסור לכתוב שמות קדושים ופסוקים מהתנ"ך שלא במסגרת ספר שלם שבתנ"ך. אמנם לצורך גדול של מצווה, כגון לצורך לימוד תורה או כתיבת סידור תפילה, התירו חכמים לכתוב חלקי תורה ושמות, אבל לא הקילו בזה עבור קמיעות (שו"ת רשב"א ב, רפא; שו"ע קעט, יב). אולם במצב של סכנת נפשות, כאשר הנמצאים שם חושבים שקמיע עם שמות קדושים או חלקי פסוקים יכול לעזור, מותר לכתוב קמיע כזה ולהשתמש בו כדי לרפא מחלה (שולחן גבוה קעט, כה).[7]
לאחר שכבר נכתב קמיע שיש בו שמות או חלקי פסוקים, בין אם נכתב בהיתר לצורך פיקוח נפש ובין אם נכתב שלא בהיתר, מותר להשתמש בו גם שלא לצורך פיקוח נפש. אלא שההיתר הוא רק כדי להגן מפני צרות ומחלות שלא יופיעו, אבל לאדם שכבר נעשה חולה, כל עוד אין במחלתו פיקוח נפש, אסור להשתמש בקמיע שיש בו פסוקים או שמות, מפני שאסור להשתמש בדברי תורה כסגולה לרפואה (שבועות טו, ב; שו"ע קעט, יב; לעיל הלכה ה).
כדי לצאת מספק איסור, הזהירים שבכותבי הקמיעות היו מקפידים שלא לכתוב חלקי פסוקים או שמות, אלא כאשר רצו לרמוז לפסוק מסוים, צירפו את האות הראשונה מכל מילה שבאותו פסוק. וכאשר רצו להזכיר שמות מסוימים, כתבו אות אחת מכל שם ושילבו אותה בין האותיות שרמזו לפסוקים.
