אמנם היו רבנים בכל תפוצות ישראל שנהגו להשתמש בקמיעות, ובמיוחד בקמיעות שיש בהם שמות קדושים ותפילות, וציינו שככל שהקמיע ייכתב יותר בקדושה, אחר תענית וטבילה, והמתרפא ידע את תוכן הקמיע, או לפחות ידבק ברעיון הכללי של הביטחון בה', כך הקמיע יועיל לו יותר (הרב אליהו הכהן). וביארו, שכשם שנתן ה' רשות ללכת לרופאים להתרפא, כך הסכים שישתמשו בכוח הסגולי שבקמיע (רבי אליעזר פאפו). כנגד הטענה שאסור להשתמש ב'קבלה מעשית', ביאר רבי יהודה פתיה, שהאיסור הוא להשביע בשמות הקדושים, אבל מותר לכתוב שמות בלא השבעות, וקדושת השמות שבקמיע שנכתב בכוונה יכולה להועיל לשמירת בעל הקמיע מהמזיקים (בית לחם יהודה מג, ב). כנגד הטענה שחלו שיבושים בשמות ובלחשים שבקמיעות, השיב הרב יצחק כדורי, שטענה זו נכונה לגבי שמות לא מוכרים שמצויים בקמיעות שונים, אבל אינה נכונה כנגד המשתמשים בשמות מוכרים וברמזיהם, כדוגמת 'אנא בכוח' וע"ב שמות היוצאים מפסוקים "וַיִּסַּע… וַיָּבֹא … וַיֵּט" (שמות יד, יט-כא). והרב אליהו גוטמכר היה מקפיד שלא לכתוב שמות, אלא שילב ראשי תיבות מסדרי תפילה ופסוקים מתהילים, כך שכל עניינם של הקמיעות שכתב היו בבחינת תפילה תמידית (צפנת פענח ט). עוד טענו כותבי הקמיעות, שבמקום שיהודים יתפתו ללכת למכשפים שיתנו להם קמיעות שקשורים לעבודה זרה ושמות טומאה, "כדי להציל את ישראל שלא ילכו אצל הגויים כידוע", נכון לכתוב להם קמיעות שמבוססים על שמות קדושים ותפילות (הרב כדורי).[8]
לסיכום, כיוון שאין מצווה או המלצה של חכמי המשנה והתלמוד להשתמש בקמיע, ובנוסף, יש שאף התנגדו לשימוש בו, נכון שלא להשתמש בקמיעות. אלא יש לנהוג כהדרכת חכמים שהורו לאדם שבאו עליו ייסורים, שיפשפש במעשיו ויעשה תשובה, ויפנה אל ה' בתפילה שיעזור לו, ובזכות זאת ה' ישגיח עליו לסעדו באופן הנכון ביותר עבורו. וכך נוהגים רוב ישראל (לעיל בהלכה ו, מבואר שמותר לקחת תהילים או סידור בכיס).
והרוצים להשתמש בקמיעות שנכתבו על ידי יראי שמיים יש להם על מה לסמוך, ולעיתים, כאשר אדם נמצא בחרדה, ייתכן שאף ראוי לעודד אותו לשאת קמיע. וככל שהקמיע יבטא יותר תפילה ואמונה בה', ונושא הקמיע יודע זאת, כך יותר טוב. מנגד, ככל שנושא הקמיע סבור שמדובר בלחש שפועל בכוח סגולי, בלא קשר לתיקון דרכיו, כך הוא גרוע יותר, כי הוא גורם לאדם לתלות את ישועתו בדבר חיצוני שאינו מצווה, במקום להתאמץ לחזור בתשובה ולזכך את נפשו ומעשיו. ועדיין, כיוון שיש מתירים, הרוצים להקל ולקבל קמיע כזה, יש להם על מה לסמוך. אבל בקמיע של נוכרים, כדוגמת חרפושית מצרית, לכל הדעות אסור להשתמש, משום איסור כשפים (לעיל הלכה ז).
