צווה ה' את האדם שידבק בטוב ולא יניח לרוע לחדור לתוכו, וכך יחיה ולא ימות. שנאמר (בראשית ב, טז-יז): "וַיְצַו ה' אֱלוֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". אולם האדם חטא, הרוע חדר לתוכו, פגע בכל מערכות חייו ובכל מערכות הטבע, ובעקבות כך נגזר עליו שימות. אמנם המוות לטובתו ולתיקונו, כי בלעדיו לא היה האדם יכול להיפטר מהרוע והחטא שדבקו בו. רשעים היו ממשיכים להרשיע בלא גבול, והחזקים היו רודים בחלשים ומענים ומנצלים אותם לאין קץ כדי להגדיל את עושרם ולספק את תאוותיהם. ועתה שיש מוות, רשעים אלו לבסוף מתים ונענשים, וטובה ורווחה מתפשטת בעולם. בלא המוות, גם הצדיקים היו מתוסכלים באופן נורא מחייהם, שכן אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז, כ), והחטאים שדבקו בהם היו ממשיכים ללפף אותם בלא יכולת להשתחרר מהם ולהיגאל. ועתה שיש מוות בעולם, המוות מפריד בין הנשמה לגוף ומכלה את החטאים שדבקו בגוף, ועל ידי כך הנשמה משתחררת מחטאיה. פעמים שהדבר כרוך גם בייסורי גיהנם, אולם בסופו של דבר, תהליך ההיטהרות נמשך עד שהנשמה עולה לגן עדן וחוזרת להתקשר לאלוהים כבראשונה. "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז). כך המוות מתקן את חטאי האנושות ככלל, ואת חטאי כל אדם כפרט. עד שיושלם תיקון העולם, וכל נשמות האנשים שבחרו בטוב יקומו לגורלן בקץ הימים, לשוב לחיות בגוף המחודש שיעניק להן הבורא בתחיית המתים.
כיוון שכך, למרות האימה והאובדן, המוות אינו חידלון סופי. הנשמה חוזרת לעולם הנשמות, ואילו הגוף, שבו מתרחש המוות, בתהליך הדרגתי חוזר לעפרו, ובתוך כך עוד רוחשים בו שאריות חיים. אלא שבעוד האדם חי, רוח החיים שמכוחה הוא יכול לעסוק ביישוב העולם ובתיקונו, שומרת על טהרתו הבסיסית של גופו. ומשעה שמת, הגוף הופך ל'אבי אבות הטומאה', מפני שהוא נאטם לאור האלוהי, ואין בכוח שאריות החיים שעדיין רוחשות בו להוסיף טוב. כיוון שכך, הגוף נותר בלא הגנה, וכוחות הטומאה, היינו כוחות חיים שהתנתקו משורשם, חושקים לינוק לעצמם כוח משאריות החיים שרוחשות בו, שאף הן התרחקו והתנתקו מנשמת האדם שמת, וזה הבסיס לכשפים (עי' זוהר ח"א קלא, א; רכ, א). ואף לאחר שכל בשרו חזר לעפרו, עוד נותר על שארית עצמותיו 'הבלא דגרמי', שמץ חיים קלוש, שמבטא את הגרעין הנצחי שבו, שממנו יקום לתחייה בעת קץ הימים.[1]
