בשונה מבעל אוב וידעוני, שמעלים את המתים מקבריהם ומאלצים אותם להשמיע את קולם, דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים מתקשר אל המתים בעודם בקבר, ובלא שקולם נשמע תשובתם נקלטת בתודעתו בחלום (רמב"ם, מאירי ורדב"ז). ויש אומרים שבכלל האיסור גם לקבל מהם תשובות בהקיץ (סמ"ג).
אחת הדרכים המפורסמות של הדורש אל המתים, היתה להרעיב עצמו וללון בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה (סנהדרין סה, ב). כלומר, על ידי הרעבה ושינה בבית הקברות בלילה היה ממעט את עצמו, וכך כשהוא מתרוקן מחייו האישיים היה מתקרב למתים ומשרה עליו את רוח הטומאה שבהם, ועל ידי כך המתים היו מגלים לו נסתרות. היו דרכים נוספות לדרוש אל המתים שאינן תלויות בהרעבה או בהימצאות בבית הקברות, כגון על ידי לבישת בגדים מיוחדים, לחישת לחשים או הקטרת קטורת. כללו של דבר, כל העושה דבר כדי שהמת יגלה לו נסתרות, עובר באיסור "דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" וחייב מלקות.[6]
יש אומרים שהאיסור הוא לדרוש לגופו של המת על ידי כישוף, אבל מותר לפנות לרוחו, ואף להשביע אותה לגלות לו נסתרות, שכן רוחו של המת לא מתה ולכן אינה בכלל המת עצמו. וכן למדנו (ברכות יח, ב) על אמוראים שפנו אל רוחות המתים בשאלה, וקיבלו מהן תשובה (יראים, הגה"מ, רמ"א קעט יד). לדעה זו, הדורשים לגופו של המת נדבקים בכוחות הטומאה הכרוכים בגוף המת, הואיל והיתה בו נשמה, ולאחר שהסתלקה, כוחות הטומאה מתאמצים לינוק ממנה את שאריות החיוניות שנותרה שם. אבל כאשר הדרישה היא אל רוחו, אין בה טומאה ומותר. ואף זאת בתנאי שהדרישה אל הרוח נעשית בדיבור ואף בהשבעה, אך לא במעשים הדומים לכשפים (לבוש קעט, יד).
מנגד, יש אומרים שאיסור התורה לדרוש אל המתים כולל גם איסור לפנות לרוחו של המת. וכל הפונה לרוחו בעזרת מעשים חייב מלקות, ואם עשה זאת בדיבורים או בהשבעות, כיוון שלא עשה מעשה, למרות שעבר באיסור תורה פטור ממלקות (רמב"ם ע"ז יג, יא; ב"י קעט, יד). לשיטה זו המעשים שמסופרים בגמרא (ברכות יח, ב), על מתים שהתגלו לאנשים חיים, התרחשו בחלום, בלא שביקשו מהמתים שיתגלו אליהם. אלא התפללו לה' וביקשו שתתגלה להם התשובה, ובעקבות זאת חלמו שהמת התגלה אליהם והשיב להם על שאלתם.
רבים נוהגים להתפלל על קברי צדיקים, וכדרך שכלב בן יפונה התפלל על קברי האבות שיינצל מעצת המרגלים (סוטה לד, ב). ואין בזה איסור דורש אל המתים הואיל והתפילה אל ה'. ויש מקילים לפנות לנשמות הצדיקים, הואיל והכוונה שהם יעתירו עבורם לה'. ואף שיש למקילים על מה לסמוך, נכון לחוש לדעת המחמירים.[7]
[7]. בברכות יח, ב, מסופר שזעירי הפקיד מעות אצל בעלת בית שהתארח אצלה, ולאחר שמתה הלך לבית הקברות לברר עם רוחה היכן המעות. וכן שמואל שאל את אביו לאחר שמת היכן החביא את המעות שיתומים הפקידו אצלו. למד מכך רא"מ (יראים שלד-שלה) שרק דרישה לגוף המת אסורה, אך דרישה לרוחו מותרת, "שהרוח אינו נקרא מת". וכ"כ רבים: ריקנאטי תקסו; הגה"מ הל' ע"ז יא, ח; רמ"א יו"ד קעט, יד; גר"א כד; שיורי ברכה ז; בנין ציון סז; מהר"ם שיק או"ח רצג; סז; שדי חמד (אסיפת דינים מערכת ר"ה א, ו), ועוד. ביאור הלבוש (קעט, יד) המובא למעלה הובא בש"ך שם טז; שולחן גבוה כז, ועוד. וכן מסופר על האריז"ל, שהיה נוהג להתקשר אל נשמות המתים ולשאול אותן שאלות וספקות (שער הגלגולים הקדמה לח; האר"י וגוריו, אגרת ראשונה עמ' ח'. ועי' כתר ראש מאמרים ומעשיות טז, שגם ר"ח מוולוז'ין ביקש מהמת שיתגלה אליו ויפשוט לו ספקות בלימודו).
בב"י קעט, יד, תמה והקשה על היראים, ופירש שהאמוראים ששאלו מתים אולי פעלו על ידי שמות הקודש, ואיסור דורש אל המתים הוא רק על ידי מעשה. אך הביא למסקנה את דעת רבנו ירוחם (תולדות או"ח יז, ה), שאסור לשאול מת אפילו על ידי השבעה בלי עשיית מעשה, ולא חילק בין רוח המת לגופו. כדעת הב"י עולה מרמב"ם (הל' ע"ז יא, יג), החינוך (תקטו) ומאירי סנהדרין סה, ב, שכתבו שכל פעולה או דיבור שגורמים למת להתגלות – בכלל האיסור, ולא חילקו בין דרישה לרוח המת או לגופו (ראו דעת כהן סט). וכן עולה מדעת רדב"ז (מצודת דוד סד), שמובא בהלכה הבאה. (לשיטה זו, האמוראים קיבלו תשובה ממתים בחלום בלא שפנו אליהם, וכן ביארו: ר"י בן חביב ב'עין יעקב'; מהרש"א, צל"ח ובן יהוידע על ברכות שם, וכ"כ בדברי שאול לרב נתנזון יו"ד שסט. וכן בדרשות ר"י אבן שועיב לר"ה).
פנייה אל המת בקברי צדיקים: רבים נוהגים להתפלל על קברי צדיקים ומבקשים מהם שיתפללו על החיים. כ"כ ספר חסידים (תנ); חמדת ימים (ז, עמ' תרפ"ג-תרפ"ד); מעבר יבק, שפתי רננות כד; פחד יצחק (ערך 'צרכיו' דף מט, א-ב); יפה ללב (ח"ב תרה, ג); יבי"א ח"ד יו"ד לה, ו, ועוד. מנגד, לדעת רבים אין לפנות אל המת כלל, אלא יש לפנות לה' שייעתר לתפילותינו בזכות נשמת הצדיק. כ"כ מהרי"ל (הל' תענית יח); א"ר (תקפא, לט); חכמ"א (פט, ז); מטה אפרים (או"ח תקפא, נ); קיצוש"ע (קכח, יג); מ"ב (תקפא, כז), ועוד. והב"ח (יו"ד ריז, מח), כתב בשם רבי חיים פלטיאל שהנודרים ללכת לבית הקברות להתפלל שם, "קצת היה נראה כדורש אל המתים", וביאר שמה שאמרו חז"ל שכלב התפלל על קברי אבות, הכוונה ש"התפלל לשם במקום קדושה, כדי שתהא תפילתו נשמעת". אולם מנגד, הב"ח שם ציין ש"כבר החזיקו במנהג זה ואין מוחה, ויש לזה סמך בספר הזוהר". למעשה, לכתחילה טוב להחמיר, והמיקל לפנות אל נשמת הצדיק שיעתיר עבורו לה', יש לו על מה לסמוך (פנה"ל ברכות טו, כא, 15).
