אמרו חכמים (חגיגה טז, א) ששדים הם ברואים במצב ביניים שבין רוחני לגשמי, בין מלאכים לבני אדם. בשלושה דברים דומים למלאכי השרת: יש להם כנפיים, טסים מסוף העולם ועד סופו, ושומעים מאחורי הפרגוד מה שעתיד להיות. בשלושה דברים דומים לבני אדם: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומתים. גם בין השדים יש זכרים ונקבות, והנקבות נקראות 'רוחות' או 'לילין'. אמנם אין התיאורים של חכמים אודות השדים כפשוטם, אלא נועדו לבאר את מהותם כפי הנשקף לאנשים בדמיון ובשכל. וכפי שכתב המהר"ל (חידושי אגדות גיטין סח, א), שבאומרם לדוגמה שהשדים אוכלים ושותים, כוונת חכמים שהשדים צריכים לקבל שפע כדי להתקיים.
יש מחכמי ישראל שמפרשים את כל דברי חכמים על השדים כמשל לאנשים גסים שלא נגמרה התפתחותם המוסרית, וממילא הם מזיקים.
אולם לדעת רוב חכמי ישראל, השדים הם כוחות רוחניים לא מתוקנים, שקשורים לצד האפל שבאדם, הצד שעדיין לא הושלם. הצד האחר, שנקרא בארמית 'סטרא אחרא', לעומת צד הקדושה שמבטא את החלק שנשלמה מלאכתו. כביטוי לכך אמרו חכמים שהשדים נבראו 'בין השמשות' של היום השישי לבריאה, וכשנכנסה השבת עוד לא נשלמה מלאכתם, והאדם נצרך להתמודד עם הכוחות הלא-גמורים הללו, ובכך להיות שותף לתיקונו של העולם (אבות ה, ו; ברא"ר ז, ה; זוהר ח"א יד, א). חטא אדם הראשון התרחש ביום שישי, ובעקבות כך ב'בין השמשות' נבראו השדים, שהם כוחות חסרים שקשורים למקומות שוממים ומסוכנים כמו מדבר, חורבות ודרכים שוממות, וכן לזמן החשוך – הלילה, ומשם הם ממשיכים נזק לבאים עמם במגע. אחר שנבראו שורשי השדים ב'בין השמשות' שלקראת שבת בראשית, המשיכו להיווצר שדים מחטאי האדם. מפני שהחטאים נובעים משפע שנועד להוסיף טוב, אך האדם לא הצליח לקלוט אותו, ובכך אותו שפע הפך לכוחות חיצוניים שמזיקים לאדם (עי' עירובין יח, ב; זוהר ח"א יט, ב; נה, א).
בין השדים יש מדרגות. כנגד האנשים הטובים יש שדים שנוטים להיטיב, והם הנקראים 'שדים יהודים', ובראשם אשמדאי שאמרו חכמים שעזר לשלמה בבניין המקדש. וכן מצינו שדים שהתנדבו לעזור לחכמים. ואף על פי כן, כיוון שהם מבטאים את הצד האפל שבאדם, גם מהשדים שנוטים להיטיב נגרם נזק (עי' גיטין סח, א-ב; זוהר ח"ג רנג, א).
כיוון שהשדים הם ברואים שמבטאים רעיונות שהתחילו להתברר ולא נשלמו, ככל שעוברות השנים, עוד רעיונות מתבררים, ועוד מקומות שוממים מתיישבים, ועוד דברים נעשים מתוקנים, ובמקביל השדים הולכים ומתמעטים (להלן הלכות יא-יב).[10]
כתב רמב"ן (ויקרא יז, ז): "וְיִקָראו 'שדים' בעבור שמשכנם במקום שדוד, כגון המדבר". וכיוון שהם יותר רוחניים, הם יודעים עתידות לטווח קצר. והיו זובחים להם כדי לקבל מהם ידיעות, שנאמר (דברים לב, יז): "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלוֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם". העיסוק בשדים מטמא, ואיסור אכילת דם ומצוות כיסוי הדם קשורים לכך, מפני שדם שנשפך מבטא חיוניות שלא מומשה, בדומה לשדים. המכשפים היו זובחים דם לשדים, כדי שיגלו להם עתידות ונסתרות, ויעשו מעשים בשליחותם, ויטו לבבות אנשים לאהוב או לשנוא (ר' יעקב סקילי, תורת המנחה מח; סוד רזיא הלכות מלאכים. דרשות ר"י אבן שועיב אחרי מות וקדושים, ושם ביאר שרק ביוה"כ נותנים דורון לעזאזל, וגם אז המשלח את השעיר נטמא וצריך להיטהר). אמרו חכמים (זוהר ח"ג רנא, ב) שהמזוזה, שמבטאת את האמונה בה', ועליה שם שד-י, שומרת על בתי ישראל מנזק השדים.
לרמב"ם במו"נ א, ז, כוונת חכמים באומרם שלפני שאדם הראשון תיקן את חטאו הוליד שדים ורוחות, היינו שהוליד ילדים לא מתוקנים, רעים ומזיקים, שאינם מבטאים את צלם האלוהים. וכ"כ אברבנאל בראשית ה; ספורנו מאמר כוונות התורה; רד"ק בראשית ה, ג, בשם רב ניסים גאון בשם רב שרירא גאון; רשב"ץ מגן אבות ח"ג, ד.
