לכתחילה עדיף לחנך שלא לחשוש משדים ורוחות רעות, וכדרך שהרמב”ם ורבים מהפוסקים התעלמו מהאיסורים הקשורים לסכנת שדים ורוחות רעות. וזאת משום שהבחירה שלא להתייחס לשדים ולרוחות ולא להעניק להם ערך, מבטלת את השפעתם. שכן הם ברואים חסרים, שלא באו לידי מימוש, ובלא שהאדם יעניק להם מקום בתודעתו, הם אינם יכולים לפעול עליו פעולה בעלת משקל שצריך להתחשב בה. כיוצא בזה היה אומר מו”ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל, שהרמב”ם לא כתב בשום מקום שאין שדים, אלא שהוא החליט להתעלם מהם, מפני שעמדתו החינוכית-הלכתית היתה, שהעיסוק “בעניינים מעורפלים ומיסטיים הם סכנה לציבור הגדול הכללי. ולכן ראה הרמב”ם חובה להשמיטם, מצד החינוך הכלל ישראלי” (שיחות הרצי”ה בראשית, עמ’ 295-297; 310-312). מתוך כך, אף להלכה יכול היה הרמב”ם להתעלם מסכנת השדים, שכבר למדנו שכאשר אין חוששים לסכנת הרוחות הרעות והשדים, אין מהם נזק.[13]
ככל שהעולם מתפתח ובירורים נוספים מתבררים, והחינוך משפיע יותר לטובה, השפעתם של השדים והרוחות המזיקים פוחתת. וכדברי הרב יוסף חיים מבגדאד, שכתב לפני יותר ממאה שנה: “בזמן הזה נחלש כח הסטרא אחרא, וכאשר תראה שבזמן הזה נתמעט מהלך הרוחין והשידין המשוטטין בעולם, ולא נשאר בדבר זה ממה שהיה בזמן הראשונים אפילו שיעור אחד מאלף. וכל זה מחמת חולשת הסטרא אחרא ומיעוט הקליפות, כי הא בהא תליא כידוע” (רב פעלים ח”ב סוד ישרים ט). על פי זה כתב, שכל האזהרות שנאמרו בתלמוד מחשש שדים ורוחות רעות, כדוגמת שלא תעבור אשה בין שני גברים או איש בין שתי נשים, “לא נאמרו אלא בזמן קדמון, שהיו השדים והמזיקין מצויים הרבה, והיו מינים ממינים שונים. ועתה נחלשה הסטרא אחרא ונתמעטו אלו גם כן, ורק לכתחילה טוב לחוש להיזהר בזה” (בן יהוידע פסחים קיא, א).
וכן למעשה, רבים מגדולי ישראל בדורות האחרונים לא התייחסו כלל לאזהרות הנובעות מסכנת שדים ורוחות, ומתוך כך הבינו תלמידיהם שאין לחוש להם כלל. קל וחומר שכך הדבר בארץ ישראל, “אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ” (דברים יא, יב), שהטוב והרע שבה מאת ה’ בהשגחה גלויה יותר, בלא התערבות מזיקים.
אמנם יש מנהגי זהירות מרוח רעה שנוהגים בהם גם כיום מפני שיש להם נימוק נוסף, כדוגמת החשש מפני שתיית מים בלילה מנהר שמא שורצות בו עלוקות (פנה”ל כשרות לו, ז, 7). וכדוגמת האזהרה לשמור על הניקיון (שם לו, ח). ופעמים שממשיכים לקיים את מנהג הזהירות לא מפני חשש הסכנה אלא מתוך כבוד לדורות הראשונים שנהגו כן (מרן הרב קוק בשו”ת עזרת כהן ז).[14]
[14]. פעמים שמקיימים בהקפדה מנהג שיסודו מחשש רוח רעה, משום שיש לכך גם טעמים נוספים. כגון נטילת ידיים שלוש פעמים בבוקר, שגם מי שאינו חושש לרוח רעה זו, מקיימו כדי להיטהר מטומאת השינה בלילה, שהיא אחד משישים של מיתה, ראו בפנה”ל תפילה ח, ג-ד.
ככלל, מפני קדושתה של ארץ ישראל היו בה תמיד פחות שדים, וכן אנו מוצאים שבתלמוד הבבלי השדים הוזכרו בהרחבה, ואילו בירושלמי מעט ובקצרה (מהר”ץ חיות, מבוא התלמוד פרק לא). כיוצא בזה מובא בזוהר, שאין שליטה ל’סטרא אחרא’ ולכוחות הטומאה בארץ ישראל (זוהר ח”ב קמ, ב; ח”ג עב, ב; ופירוש אור יקר לרמ”ק שם; וכן בזוהר ח”א עה, ב; ח”ב קל, א). וכ”כ בפרי עץ חיים הקדמה שנייה: “ואפילו מלאך המות שבארץ ישראל הוא מלאך טוב, רק שמתלבש בדין ואכזריות”. וכן בספר טוב הארץ ג, א; חסד לאברהם מעין ג, ב; מעין ז, טו. ובבן יהוידע לפסחים קט, ב: “…הסטרא אחרא נחלש כוחה, ותחלה נתבטל בארץ ישראל מפני קדושתה, ואחר כך נתבטל גם מבבל”. וכ”כ בשו”ת עזרת כהן ו-ז, שבארץ ישראל אין מקום כל כך לחשוש לסכנות סגוליות.
