להלכה, בדרך כלל אין מתחשבים בדברי חלומות, מפני שרובם הבל. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין ל, א): היה יודע שאביו המנוח החביא כסף אך אינו יודע היכן הניחו, ובשנתו התגלה לו אביו או שר החלום ואמר לו: כסף זה שחיפשת מונח במקום פלוני, ויש בו סכום כזה וכזה, אבל אינך יכול להשתמש בו כי הוא שייך לפלוני, או שהוקדש ל’מעשר שני’. אף שמצא הבן את הסכום המדויק במקום שנאמר לו בחלום, הוא אינו צריך לתת את הכסף לפלוני או לחשוש שהוא ‘מעשר שני’. שכן אמרו חכמים: “דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים” (שו”ע חו”מ רנה, ט). עוד הוסיפו וביארו על פי דברי חכמים: “אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים” (ברכות נה, א), שאנו תולים שמה שאמר לו אביו שהכסף שייך לפלוני או למעשר שני הוא מהדברים הבטלים שבחלום (מאירי ותורת חיים סנהדרין שם).
אמנם אם ראה אדם בחלומו שמנדים אותו, כיוון שיש חשש שמהשמיים נידו אותו, ואם כן הוא נכנס בכך לסכנה, צריך התרה. והתרה זו צריכה להיות בפני עשרה תלמידי חכמים, שכן ההתרה צריכה להיות כמו הנידוי, וכמו שנידו אותו מהשמיים, מקום שהשכינה שורה, כך יתירו לו את הנידוי בעשרה, שהשכינה שורה בעשרה מישראל. ואפילו אם באותו חלום גם התירו לו את הנידוי, צריך התרה בפני עשרה, כי אולי הנידוי אמת וההתרה מהדברים הבטלים שבחלום (נדרים ח, א; שו”ע שלד, לה).[4]
כתב רדב”ז ד, צט, שהנודר בחלום לעשות מצווה גמורה שהוא חייב בה, כגון להחזיר חוב, גם הרא”ש מודה שיש לחוש ולקיים, כי “מן השמים מזרזין אותו לקיים המצוה”.
