ישנן שיטות רפואה אלטרנטיביות כדוגמת הילינג ורייקי, שמבוססות על תורות המזרח, כמו בודהיזם וטאואיזם. לטענת המרפאים בשיטות אלה, על ידי מגע במקומות מסוימים בגוף, או על ידי הנחת היד מעל אותם מקומות בלא מגע, הם מזרימים אנרגיה מרפאה מהאנרגיה הקוסמית, ובכך מעניקים לגוף כוח ומחזירים לו את האיזון הטבעי, כדי שיוכל להתגבר על מכאוביו ותחלואיו. יש מרפאים שאף טוענים שהם יכולים לשלוח אנרגיה מרפאה לאנשים שנמצאים במרחק רב מהם. פירושה של המילה ‘הילינג’ הוא הבראה וריפוי, והכוונה לקבוצת שיטות רפואיות, שהידועה שבהן בארץ היא רייקי, וגם לה יש ענפים שונים.
שיטות אלה אינן מבוססות על מחקרים מדעיים שיטתיים ולכן אינן מקובלות על הממסד הרפואי, ולדעת רוב רובם של הרופאים אין בכוחן להביא רפואה, מלבד ההשפעה הפסיכולוגית שיכולה לרפא (אפקט פלצבו). אולם מנגד, ישנם לא מעט אנשים, מכל שכבות האוכלוסייה, שטוענים שנושעו מכאביהם וממחלותיהם על ידי מרפאים בהילינג וברייקי.
יש אומרים שאסור לישראל להתרפא בשיטות אלו, מפני שהן נשענות על תפישות אליליות, שכן אותה ‘אנרגיה קוסמית’ שבעזרתה הם מרפאים נקראת אצלם ‘כוח הצ’י’, ולדעתם הוא כוח אלילי. גם המונחים שהמטפלים במזרח השתמשו בהם לדעתם הם אליליים, וכן משפטי הריכוז ובקשת העזרה שחלק מהמרפאים אומרים לפני הטיפול הם פנייה לאלילים. עוד טענו שבשימוש בשיטות אלו עוברים על איסור כישוף. בנוסף, לדעת המחמירים, מבחינה רפואית שיטות אלה הן שקר, ונוסדו על סמך התפישה האלילית שבשורשן, וממילא הן אסורות משום ‘דרכי האמורי’.
אולם העיקר כדעת המתירים להשתמש בשיטות ריפוי אלו. ואין בהן צד אלילי, הואיל וכוח הצ’י הוא רעיון אמוני כללי אודות כוח החיים הנמצא בכל היצורים, שאין בו הגשמה אלילית. ואמנם יש מאנשי המזרח שמאמינים בכוח זה כחלק מאמונה אלילית, אולם אין הכרח לקשר את התפישה אודות כוח הצ’י לתפישה האלילית. ואף אם בתחילה שיטות רפואיות אלו צמחו אצל בעלי תפישה אלילית, כיוון שבפועל המרפאים אינם מאמינים באלילים ואין בתהליך הריפוי פולחן אלילי, חל עליהם הכלל “כל דבר שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי” (שבת סז, א). שכן איסור ‘דרכי האמורי’ חל על מנהגים שאין להם טעם מלבד היותם מסורת מקובלת של דתות זרות, ואילו כאן מדובר בדברים שנעשים לשם רפואה ולא כמסורת נוכרית. ואין צורך שהמרפאים ברפואות אלו יציגו לחכמי התורה הוכחות לכך שהן מועילות, מפני שחכמי התורה אינם צריכים להכריע בשאלות רפואיות ולבדוק את כל המחקרים ומידת אמינותם, אלא רק לבחון האם אותם מרפאים ולקוחותיהם מחשיבים עניין זה כרפואה או כמסורת פולחנית, וכיוון שהוא נחשב אצלם כרפואה, אין בכך איסור.
אמנם אין להתיר חילול שבת או אכילת מאכלים אסורים כדי לבצע רפואה אלטרנטיבית, שכן בעניין זה הולכים אחר רוב הרופאים או אחר המומחים הגדולים יותר. ואכן ברור שהרופאים על פי הרפואה הממוסדת הם הרוב, והם גם נחשבים כמומחים יותר הואיל ודבריהם נשענים על מחקרים מדעיים שיטתיים, והם אינם רואים ברפואות אלו רפואות בדוקות. אמנם נראה שאם החולה משוכנע שחייו יכולים להינצל על ידי הרפואה האלטרנטיבית, מותר לו לחלל שבת או לאכול מאכלים אסורים על פיהם (ראו פנה”ל ימים נוראים ח, ד, 5).[3]
אולם טענו המחמירים שתי טענות: האחת, רפואות אלה קשורות לע”ז ולכישוף, כמבואר למעלה. השנייה, כיוון שמדע הרפואה שולל את יכולתן לרפא, נמצא שכל מעשיהם בכלל ‘דרכי האמורי’ האסורות (קונטרס ‘אל תפנו אל האלילים’; ‘לא קסם בישראל’; ‘ויען דוד’ (וייס) ו, ראש דוד כה. ובשו”ת ‘ויען יוסף’ (צברי) א, כב, כתב שיש בזה גם איסור כישוף).
מנגד יש להשיב, שהואיל והעוסקים בהילינג ורייקי וכיוצא בזה מתכוונים לרפואה, ואין במעשיהם עבודה זרה כמבואר למעלה, אין במעשיהם איסור. וכפי שכתבו הראשונים, שהכלל ‘כל שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי’ נכון גם על דברים שבהקשר אחר אסורים מהתורה באיסורי הכישוף, שהואיל ועושים זאת לשם רפואה על סמך ניסיון רפואי של אותם המרפאים, בלא כוונה להשתמש בכוחות טומאה, אין בהם איסור. כלומר האיסור הוא לרפא בכשפים שפועלים על מה שקורה בעולם בעזרת כוחות טומאה ומלאכי חבלה, אבל כאשר כוונת המרפאים והמתרפאים לשם ריפוי, בלא עזרת כשפים, גם כשהם מנסים להשפיע על החולי באופן סגולי רוחני, מותר. וכן עולה מפסקי הרי”ד סנהדרין סה, א; רשב”א א, תיג; דרשות הר”ן ד; מאירי שבת סז, א; רמב”ם מו”נ ג, לז, המספיק לעובדי ה’ כה; החינוך סב (ועי’ שם תקיא); רדב”ז ה, סג. (לדעת פסקי רי”ד חולין עז, ב, רק לצורך רפואה הותרו דברים סגוליים, ולא לצורך הצלת ממון או הגנה מפני מחלה. ויש סוברים שהתירו גם לצורך הצלת ממון והגנה מפני מחלה, כמובא בתוס’ ב”מ כז, ב, ‘כיס’; ופסקי ריא”ז שבת ו, הלכה ה, ט). על פי כל זה ישנה תשובה גם לטענה השנייה, שכן אין צורך להכריע שיש אמת ברפואות אלו, אלא די שניכר שכוונת המרפאים והחולים לרפואה. עוד כתב רשב”א (א, תיג), שגם כאשר המסורות הללו של רופאים ורפואות מובלעות בתוך עניינים של כישוף, אין איסור לברור את הדברים שהם לצורך רפואה בלא כישוף, וכשם שאנו משתמשים במדע שכתוב בספרי הפילוסופים שיש בהם דברים הנוגדים את התורה. (האריכו בזה הרב דוד שור בספר ‘הרפואה המשלימה בהלכה’ פרק יב, והרב רפאל שמרלא בספר ‘כי אני ה’ רופאך’).
לעיל בהערה 2 הובא שלרמב”ם ודעימיה אין לעבור איסורי תורה למען תרופות סגוליות, ולרשב”א ודעימיה מותר. וכתבתי, שהואיל וכיום התרופות הרגילות הרבה יותר בדוקות, יש מקום לומר שגם לרשב”א ודעימיה אין להתיר איסורי תורה עבור תרופות סגוליות, וממילא גם אלטרנטיביות. ראו פנה”ל ימים נוראים ח, ד, 5, בדין חולה שמשוכנע שהרפואה האלטרנטיבית תציל את חייו.
