במספר מקומות בתלמוד הובאו המלצות רפואיות לריפוי מחלות ומיחושים שונים (שבת קט, ב – קי, ב; גיטין סז, ב – ע, ב, ועוד). אמנם למעשה הורו הפוסקים שאין להשתמש בתרופות ובלחשים שנהגו בימי התנאים והאמוראים והובאו בש”ס. כמה טעמים לכך:
האחד, התרופות והלחשים שהביאו חכמים, אינם מבטאים עמדה הלכתית, אלא כך היתה עמדת הרופאים בזמנם, וכל מה שבאו חכמים ללמדנו הוא שמצווה לשקוד על בריאות הגוף ולשם כך גם נכון לדעת את הדרכת הרופאים ולנהוג על פיה. אולם כאשר עמדת הרופאים השתנתה, יש לנהוג בכל דור על פי הדרכת רופאי אותו הדור, שעמדתם מבוססת על הניסיון שהצטבר בידם, מהדורות הראשונים ועד ימיהם (רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון).
השני, עם שינוי הזמנים גם הטבע משתנה, ולכן תרופות שהיו טובות בימי חכמים כבר אינן טובות בדורות שאחריהם. לדוגמה, ייתכן שחיידקים ונגיפים שהיו נפוצים בעבר נעשו פחות נפוצים ובמקומם נעשו חיידקים ונגיפים אחרים נפוצים יותר, או שברבות השנים החיידקים פיתחו עמידות כנגד התרופות הישנות, ולכן אינן מועילות כיום (עי’ תוס’ מו”ק יא, א, ‘כוורא’). כמו כן, השינויים בהרגלי התזונה יכולים לשנות את השפעת התרופות.
השלישי, גם אם התרופות שהובאו בש”ס יכלו להועיל כיום, בפועל אין אפשרות לבצען בדייקנות, מפני שחלק משמות העשבים והחומרים השתנה, וגם הכמויות ודרכי השימוש שהיו ידועות בעבר נשכחו (מהרי”ל מנהגים, ליקוטים מג; חוות יאיר רלד).
הרביעי, אחר שהתברר שיש סיכוי סביר שהתרופות המוזכרות בש”ס לא יועילו, יש חשש שאם ינסו להשתמש בהן וימָּצא שלא הועילו, ילעגו על דברי חכמים (מהרי”ל). לכן, עשו הקדמונים חרם, “שאין לסמוך על רפואות התלמוד” (יש”ש חולין ח, יב). מבחינה זו האיסור הוא דווקא בתרופות ובלחשים הכתובים בש”ס, אך מותר להשתמש בתרופות ובלחשים אחרים שהועברו במסורת מימי קדם, ומרפאים טוענים שהם אולי יכולים להועיל כתרופה. ואף שתרופות אלה אינן טובות יותר, כיוון שלא הובאו בתלמוד, אין חשש שאם השימוש בהן לא יועיל, ילעגו בעטיין לדברי חכמים.[5]
