ביאר מרן הרב קוק (אורות, זרעונים 'יסורים ממרקים') שכל המבוכות והסיבוכים בחיי האדם נובעים מחוסר הבנה במושג האלוהות, שהוא ים שאין לו סוף. באופן טבעי אדם משתוקק לקרבת אלוהים, וממילא מעוניין להגדיר אותו. אולם אלוהים הוא מעל ומעבר לכל תפישה והגדרה. רק את מה שמתגלה אלינו אנחנו יכולים לקלוט, ולכן מה שניתן לומר על אלוהים, שהוא המקור האחד לכל הרעיונות והערכים, הכוחות והברואים. וכל מי שמנסה להגדיר אותו עצמו או אף את כלל ההארה שהוא משפיע, חוטא בשמץ אלילות, מגביל את גילוי אורו לתחומים מסוימים, וממילא מתנכר לרעיונות ולערכים טובים שגם הם מגלים את דברו.
כלומר, כאשר מגדירים את האמונה באופן מצומצם, היא אינה מכילה את כל הרעיונות שמתגלים בעולם, וממילא נוצרת כביכול התנגשות בין האמונה לאותו רעיון. לדוגמה, כאשר אנשי הדת סבורים שה' מתגלה אך ורק על ידי ההסבר המדעי המקובל עד כה, נוצרת התנגשות בין האמונה לעמדות המדעיות החדשות, אולם באמת ה' הוא מעל לכל העמדות המדעיות לדורותיהן, שכן בכל עמדה מדעית מתגלה ניצוץ אלוהי כפי המתאים לאותו דור. וככל שהעמדה המדעית מתפתחת, כך דבר ה' מתגלה על ידה בתוספת הארה. כמו כן, כאשר האמונה אינה כוללת את כל הערכים המקודשים שבאים לידי ביטוי בחיי המעשה, נוצרת התנגשות בינם לבין האמונה. כיוצא בזה, כאשר אנשי הדת סבורים שעבודת ה' נעשית רק בדרך של כניעה, נוצרת התנגשות בין הדת לאמונה שנטע ה' באדם, שמתוכה הוא רוצה ליצור וליזום בזקיפות קומה. אולם באמת ה' מתגלה על ידי כל הכוחות כולם. על ידי היצירה והיוזמה האדם ממשיך את דבר ה' וברכתו לעולם, ועל ידי הכניעה והזהירות הוא מזקק את הסיגים הרעים שעלולים להכשיל את יצירתו ויוזמתו.
לפיכך, עלינו להתרגל לזכך את האמונה באופן שעל ידי לימודה, האמונה תהיה בה' אחד, שהוא שלמות אין סוף. כלומר "בגדולת שלמות אין סוף, שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת". ממילא ברור ששום אמונה ברעיון סופי ומוגדר לא תבטא את האמונה השלמה ולא תניח את הדעת, ולכן לעולם יהיו התחדשויות נוספות של תנועות שמגלות את האמונה עד אין קץ.
מתוך אמונה טהורה זו נוכל לראות את אור ה' שמתגלה בכל התנועות המתחדשות והעתידות להתחדש מתוך בקשת אמת וטוב, כי "בַּכֹּל יש ניצוץ אור, הניצוץ האלוהי הפנימי זורח בכל אחת מהאמונות השונות". לכן במקום להתנגד להן, נרבה את האור המקורי של ישראל, על כל עומקו ורוחבו, ומתוך כך נַראה כיצד כל ניצוץ טוב שבכל תנועה נובע ממקורו, ואז מכל הניצוצות יתווספו ויתחדשו אור וחיים לכלל ישראל, ולבבות צמאי אורה לא יתעו עוד בשדות זרים, אלא יביטו ויראו כי דווקא מתוך התקשרות לאמונת ישראל יזכו להגשים את כל שאיפותיהם (אורות, זרעונים, 'למלחמת הדעות והאמונות' עמ' קלא).[1]
