מתוך העיון באתגרי האמונה בדורות האחרונים, נפנה להבין את היחס אל הכופרים בדורות הקודמים ובדורנו. ככלל, מצווה לאהוב כל אדם מישראל, ואפילו אם היה עובר עבירות רבות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נקרא 'פושע ישראל' ונענש עליהן, אבל לא יצא מכלל ישראל, שיש להם חלק לעולם הבא. וחובה לאהוב אותו ולחמול עליו, ולקיים כלפיו את כל מצוות האחווה שבין בני ישראל. והמוציא חוטאים כאלו מכלל ישראל הרי הוא נוהג ב'דרך המינים' ('פרק בהלכות ציבור', מאמרי הראיה עמ' 58).
יתרה מזו כתב הרמב"ם (אגרת השמד), שאפילו מי שהמיר את דתו מחמת הלחץ, אף שחטא חטא חמור, נשאר בכלל ישראל ויש לקרבו ולא לדחותו, הואיל ולא החליט בבחירה חופשית לכפור בעיקרי אמונת ישראל. אמנם חוטאים שהוציאו את עצמם מכלל ישראל, וקבעו בעצמם שאינם חלק מעם ישראל, אין חובה לאהוב.
בנוסף למוציאים את עצמם מכלל ישראל, לדעת הרמב"ם גם מי שבחר לכפור באחד משלושה עשר עיקרי האמונה, "הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' ו'קוצץ בנטיעות', וחובה לשונאו ולהשמידו. ועליו הוא אומר (תהלים קלט, כא): הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא" (פיהמ"ש סנהדרין י, א). אמנם גם הרמב"ם מודה שהכופרים באחד מהעיקרים נחשבים כישראל, ולכן הם יורשים את הוריהם כישראל (רמב"ם נחלות ו, יב), ופוטרים את היבמה מן הייבום בחליצה (יבום וחליצה א, ד), ואם התחתנו כדת משה וישראל, קידושיהם תקפים (אישות ד, טו). אלא שהואיל וכפרו באחד מהעיקרים – אין להם חלק לעולם הבא, ובכל הנוגע למצוות האחווה יש להתייחס אליהם כאילו יצאו מכלל ישראל.
מנגד, רבים מחכמי ישראל סברו שהטועה בחלק מעיקרי האמונה, נשאר בכלל ישראל לעניין מצוות האחווה ויש לו חלק לעולם הבא. וכן כתב הראב"ד, שרבים מישראל, וביניהם גם חכמים גדולים, טעו לחשוב שאפשר לייחס ביטויים גשמיים לה', ואין לטעון שבעקבות זאת יצאו מכלל ישראל, אלא יש להם חלק לעולם הבא (השגה להל' תשובה ג, ז). וכן דעת הריא"ז (קונטרס הראיות סנהדרין צ, א). כיוצא בזה כתב רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים א, א), שלא ייתכן שהכופר בביאת המשיח, שלדעת הרמב"ם הוא העיקר השנים עשר, נחשב כמי שיצא מכלל ישראל, שכן בתלמוד (סנהדרין צט, א) מובאת דעת האמורא רבי הילל, שאמר: "אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה". הגיב על דבריו רב יוסף: "שרא ליה מריה לרבי הילל", כלומר ימחל ה' לרבי הילל, שטעה בדבריו. ואם רבי הילל נחשב ככופר שיצא מכלל ישראל, מדוע הובאו דבריו בתלמוד? ואם הביאו את דבריו כדי לדחותם, מדוע במקום להגדירו ככופר שצריך לנדותו ולהחרימו, כיבדו אותו בתואר 'רבי'? מכאן שגם הטועה בדברים חמורים נחשב כחלק מכלל ישראל שצריך לכבדו. וכן כתב הרדב"ז (ד, קפז), שהטועה באחד העיקרים מחמת עיונו המוטעה, אינו נחשב ככופר אלא כאנוס, הואיל וכך עלה לו בעיונו. וכן דעת התשב"ץ (אוהב משפט ט), והרמ"ק (פרדס רימונים א, ט). וכן דעת רוב הפוסקים להלכה. כפי הנראה, לדעתם רק מי שהמיר את דתו לעבודה זרה, יצא מכלל ישראל לעניין מצוות האחווה. ואף הוא עדיין נקרא בן אצל ה', וכל דיני ישראל חלים עליו (עי' שו"ת הרשב"א א, קצד; רמב).
ואולי גם הרמב"ם יסכים שבפועל אין להוציא מכלל ישראל את מי שאינו מאמין באחד העיקרים, שכן כמעט תמיד ניתן לדון אותו לכף זכות, שאולי לא למד ועיין מספיק או שלא היה לו רב שיְלַמד אותו כראוי. ואם כן, גם לדעתו רק מי שהבין היטב את העיקרים והחליט לכפור באחד מהם, הוציא את עצמו מהכלל.[2]
רבים הבינו בדעת הרמב"ם, שגם מי שבירר את השקפתו ביושר, והגיע למסקנה הסותרת את אחד העיקרים, דינו ככופר שיצא מכלל ישראל ויש לשונאו (אברבנאל, ראש אמנה יב; מרכבת המשנה חעלמא הל' תשובה ז, ג; וכן עולה ממורה נבוכים א, לו). על הבנה זו ברמב"ם כתב מרן הרב קוק שדעת רוב הפוסקים שלא כרמב"ם, ולגבי האברבנאל כתב שהוא "יחיד לגבי רבים וגדולי הפוסקים" (פרק בהלכות ציבור, מאמרי הראיה עמ' 55-61). עוד כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, ל-לב), ש"כל זמן שאותו המגשם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו, ונשארה היא עדיין בחוג הרוח, שלא תוכל להיות נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת". ראו עוד בדברי מרן הרב קוק בהערה 4.
אולם גם בדעת הרמב"ם ישנן דעות. רבי דוד שירירו (מסלוניקי, נפטר בתק"ח) ב'משנה כסף' (הל' תשובה ג, ז), כתב שאפשר לומר, שגם לרמב"ם, הטועה בזה אינו נחשב כופר: "יש לומר דרבינו לא קרא 'מין' אלא למכוין למרוד בהקב"ה וליכנות אצלו שהוא בעל גוף ובעל תמונה. ואין הכי נמי, אילו טעה מכח דמיונות הכתובים או האגדות, יודה רבינו דאין זה מין". לפי זה, דברי הרמב"ם מכוונים כלפי מי שבחר לכפור בעקרונות אמונת ישראל, כדוגמת פאולוס, מייסד התיאולוגיה הנוצרית. כיוצא בזה ביאר רבי מאירי המעילי (מאמר משיב נפש טו), שרק "מי שגוזר בכח שכלו ובהכרעת דעתו שכן הוא באמת, ובא לחלוק על חכמי התורה המבינים והמקובלים רב מפי רב עד משה רבינו עליו השלום" נחשב כופר.
בנוסף, ברור שגם לרמב"ם (הל' תשובה ג, יד), כל הכופרים בעיקרי האמונה יכולים לחזור בתשובה, ואז יהיה להם חלק לעולם הבא ככל ישראל. עוד ניתן לדייק בדברי הרמב"ם (ממרים ג, ב), שההתייחסות אל הכופר כאל מי שאין לנהוג כלפיו באחווה אינה מצווה עצמית, אלא פעולת התגוננות מהסכנה הנשקפת ממנו ליהדות. שכן כתב: "שכל אלו (הכופרים והאפיקורוסים) אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן – עשה מצוה גדולה והסיר המכשול". כלומר הגדרתם כמי ש"אינם מכלל ישראל" עד כדי הריגתם, נועדה להסיר מכשול שמסכן את כלל ישראל, אך כאשר ההרחקה אינה מסירה מכשול, ולהיפך, בדרך כלל מגדילה אותו, כפי שקורה בפועל בדורות האחרונים, חוזר הדין הבסיסי שהם ישראל ונקראים בנים של ה', וכלל מצוות האחווה חלות עליהם.
