גם באשכנז היה ברור שמנהג איסור קטניות אינו חמור כאכילת חמץ, ולכן בשעת הדחק כמו בשנות בצורת ורעב, התירו גדולי ישראל לאכול קטניות. אמנם למעשה, פעמים רבות כשהיתה בצורת, נחלקו הרבנים אם השעה דחוקה מספיק כדי להתיר קטניות. והיו שנטו להקל, והיו שנטו להחמיר. והיו שהתירו לעניים בלבד לאכול קטניות, ואילו לעשירים אסרו, מפני שהיתה להם יכולת לקנות מאכלים אחרים. ובעניינים אלו צריך לנהוג בכל מקום לפי הוראת הרבנות המקובלת, שהיא ה’מרא דאתרא’.
יש מהאחרונים שכתבו, שגם כשמקילים, ראוי להקל תחילה באותם מיני קטניות שאינם דומים למיני דגן, ורק כשאין ברירה אפשר להקל גם באורז ודוחן וכוסמת (גרעצ’קע) הדומים למיני דגן (נשמת אדם). עוד כתבו כמה אחרונים, שגם כשמקילים, יש לחלוט תחילה את הקטניות במים רותחים, שבאופן זה גם מיני דגן אינם מחמיצים. ואף שלמעשה אין מקילים כיום לחלוט מיני דגן (לעיל ב, ז), כאשר יש הכרח להקל במנהג הקטניות, מוטב לדעתם לתקן במה שאפשר (חתם סופר או”ח קכב, מ”ב תנג, ז).[8]
מותר לחולה הצריך לאכול מיני קטניות לאוכלם בפסח, גם כשאין במחלתו סכנה. למשל, חולה הסובל מעצירות יכול לבלוע זרעי פשתן שהושרו במים, שהם מועילים נגד עצירות. וכן מותר להאכיל מאכלי קטניות לתינוקות הצריכים לכך (ח”א קכז, ו). גם הסובלים מצליאק נחשבים לעניין זה כחולים, שרשאים לאכול קטניות בפסח. וראוי להקצות לצרכם כלים מיוחדים. ובכל מקרה שמקילים, יש לברור היטב את הקטניות, שמא מעורבים בהם גרגירי דגן.
