משחר ילדותו היה אברהם אבינו תוהה ושואל מי ברא את העולם, מי מנהיגו ומה ייעודו. כל האנשים שהכיר עבדו אלילים, אך אברהם הצעיר בתהליך הדרגתי החל לכפור בהם. בתחילה הבין שאין בפסלים עצמם ממש, אבל בחן את הטענה שאולי הם מייצגים כוחות גבוהים יותר, כשמש וכירח. אולם כשהמשיך להתבונן, הבין שגם הכוחות הגבוהים מוגבלים, ולכן מוכרח להיות להם בורא שכוחו גדול מהם. כך מתוך בקשת האמת שבערה בו, לא הסכים לקבל שום תשובה שאין בה מענה מלא והגיוני לשאלותיו. עם זאת, מתוך תשוקה אין סופית לגילוי האמת והטוב, לא התייאש מלבקש תשובה, עד שנגלה אליו ה’ ואמר לו ‘אני בורא העולם’. אמרו חכמים (ברא”ר לט, א): “משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת (ארמון מואר), אמר: תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג?! הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב”ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם”.
אמרו חכמים שבעקבות נכונותו לעמוד כנגד כולם, לכפור באלילים ולקרוא בשם ה’, נקרא ‘אברהם העברי’, ש”כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד” (ברא”ר מב, ח). סיפרו חכמים (ברא”ר לח, יג), שתרח אביו של אברהם היה עובד אלילים, והתפרנס ממכירת פסלים. פעם אחת יצא לדרכו והושיב את אברהם בנו למכור תחתיו. הגיע אדם לקנות פסל, שאלוֹ אברהם הצעיר, בן כמה אתה? השיב כבן ששים. אמר לו: אוי לו לאדם בן שישים שרוצה להשתחוות לפסל בן יום אחד. התבייש והלך. הגיעה אשה ובידה קערה של סולת והניחה אותה לפני הפסלים. לאחר שהלכה נטל אברהם מקל ושבר את כל הפסלים זולת הפסל הגדול שבידו הניח את המקל. כיוון שבא אביו, הזדעק ושאל: מי שבר את הפסלים?! אמר לו אברהם: לא אכחד ממך, באה אישה והניחה קערת סולת לפני הפסלים, והם החלו מתקוטטים, זה אומר אני אוכל תחילה וזה אומר אני אוכל תחילה. עמד הגדול שבהם ונטל את המקל ושברם. אמר לו אביו: מה אתה משטה בי? הרי הם אינם יודעים שהביאו להם אוכל. אמר לו אברהם: “ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר?!”, הרי זה מה שכבר אמרתי, שאין בהם ממש. אולם תרח, שהאמין באלילים, נטל את אברהם ומסרו למלך נמרוד כדי שיכריח אותו לעבוד את האלילים. כשראה נמרוד שאברהם כופר בפסלים אמר לו: נשתחווה לאש. השיב לו אברהם: אם כבר נשתחווה למים שמכבים את האש. הסכים נמרוד ואמר: נשתחווה למים. אמר לו אברהם: עדיף להשתחוות לענן שממנו המים. הסכים נמרוד להשתחוות לענן. אמר לו אברהם: נשתחווה לרוח שהיא מפזרת את העננים. הסכים נמרוד להשתחוות לרוח. אמר לו אברהם: נשתחווה לאדם הסובל את הרוח. התכעס נמרוד ואמר לו: אתה מרבה בדברים, “אני איני משתחווה אלא לָאוּר, אני משליכך בתוכו, ויבוא אלוה שאתה משתחווה לו ויצילך הימנו”. השליכו לכבשן האש ונעשה לאברהם נס ויצא חי.[2]
בניגוד לעובדי האלילים שעיקר פולחנם נועד כדי לספק את תאוותם ולהגדיל את כבודם על חשבון אחרים, אברהם אבינו אהב את הבריות וכל חפצו היה להיטיב להם. לכן פתח את אוהלו לכל אורח, ואף בימי מחלתו ביום חם במיוחד, יצא אל פתח אוהלו כדי לראות אולי יזדמן לפניו אורח. גם על אנשי סדום ועמורה הרשעים ביקש רחמים, כי קיווה שיחזרו בתשובה. מתוך אהבת ה’ ואהבת הבריות, קֵרב רבים לאמונה בה’ ולמעשים טובים, ורבים מהם אף התגיירו (בר”ר לט, יד; אדר”נ יב). ותלמידיו היו בעלי מידות טובות: “עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה” (אבות ה, יט).
