אחת השאלות שנוקבות עד תהום הנפש: אם ה’ רוצה בטובת ברואיו, היאך מסכים שיהיה בעולם כל כך הרבה סבל? כיצד מניח לרשעים להתאכזר כל כך לזולתם? התשובה הפשוטה והעמוקה כאחד, שברא ה’ את העולם וכל אשר בו כדי להיטיב, וגם הרע והייסורים נועדו להיטיב, אלא שמבטו של האדם צר ומצומצם מכדי לראות את התמונה הגדולה, בעולם הזה ובעולם הבא. לכן בעיני בשר ודם הרע נראה איום ונורא, אולם כאשר מבינים שכל מה שה’ עושה הוא לטובה, מבינים את חשיבותו של הרע. זו גם התשובה שהשיב ה’ לאיוב, ששכלו קטן מלהכיר את מורכבות הבריאה, ולראות איך הכל מוביל לטובה.
כמו בשאלות הנוגעות לה’ עצמו, מצאנו שוב את ההכרח להתעטף בענווה ולדעת שיש דברים שאיננו מסוגלים להבין, ובכלל זה איננו מסוגלים לראות את מקומו הנכון של הרע בתמונה הגדולה. מתוך כך נוכל להתחזק באמונה שכל מה שה’ עושה – לטובה עושה, ולהתחיל לפענח את פשר הרע, ולהבין כיצד הרע יכול לקדם אותנו, ומכוח זה נפעל ככל יכולתנו להוסיף טובה וברכה בעולם.
נבאר מעט את הטוב שצומח על ידי הרע: ראשית, על ידי קיומו של הרע יש לאדם בחירה חופשית, ובכך מתגלה צלם אלוהים שבו, שהוא בוחר ויוצר את עולמו, וכך הטוב שייך לו. ואין טוב גדול מזה, שהוא מעין הטוב האלוהי (רמח”ל דרך ה’ א, ב-ג). כלומר, הבחירה החופשית יקרה כל כך, עד ששווה לשלם עבורה את המחיר שיהיו שיבחרו ברע, עם כל הסבל הכרוך בכך.
בנוסף לכך שהרע מאפשר בחירה חופשית, על ידי הרע הטוב משתפר ומתעלה. שכן כל הדברים שבעולם מוגבלים, ובכלל זה גם הטוב הגלוי מוגבל. כדי שהטוב יוכל להמשיך להתפתח בלא גבול, ויבטא בכך את האור האלוהי שבו, צריך לבקר אותו. וזה תפקיד הרע, להצביע על החסרונות שבטוב, ולעורר להמשך ההתעלות והתיקון. אכן, פעמים רבות קורה, שבעת שאירוע מסוים אירע, אנשים חשבו שהוא הרע ביותר עבורם, ולבסוף הוא הפך לאירוע החשוב ביותר בחייהם, מפני שבזכותו צמחו יותר מכל.[7]
עוד מוסיפים בעלי האמונה, שבאמת כשמתבוננים בעין טובה על העולם, מוצאים שהטוב מרובה מהרע, שכן אדם חי שנים רבות בבריאות, ורק מקצת מימיו חולה. גם כשאיבר בגופו חולה, איברים רבים מאוד בריאים. גם כשיש אדם שפוגע בו, יוכל לשמוח באנשים רבים שאינם פוגעים בו. על ידי ההודאה לה’ על כל הטוב שבעולם בפרקי השבח שבתפילה ובברכות הנהנין, מתרגלים לראות את כל הטוב שבעולם ולשמוח בו. וכן כתב הרמב”ם (מו”נ ג, יב), שרוב העולם טוב. והוסיף שהרע שבעולם מחולק לשלושה חלקים: א) מקצתו נובע מאסונות הטבע. ב) הרבה יותר נגרם ממה שאדם מעולל לזולתו. ג) והרבה יותר ממה שאדם מעולל לעצמו.[8]
[8]. אפשר להזכיר כאן את הגישה הבודהיסטית לרוע ולסבל. לשיטתה, אם אדם יפסיק להשתוקק ויפנה את מבטו לעצם החיים, שאינם תלויים בשום דבר זולת החיים עצמם, לא יחווה צער וסבל, ויוכל ליהנות משלווה עמוקה ועליונה. ניתן ללמוד משיטתם, שתחושת הסבל תלויה במידה רבה בתודעה שלנו. לפי הבודהיזם ראוי להיפטר מתחושת הסבל, לפי היהדות ראוי לחוות אותה כיוון שהיא משמשת מנוע לצמיחה והתקדמות. אולם כאשר אדם סובל מדי, יוכל ללמוד טכניקות מועילות מהשיטה הבודהיסטית כדי לסגל אדישות לסבל, ומתוך כך יתחזק באמונה בה’ שהכל לטובה, עד שיחזור למצוא את נתיב הצמיחה וההתקדמות (ראו עוד להלן ח, ו-ז).
