העיקר הראשון – ה’ בורא העולם ומקיימו, שנאמר (בראשית א, א): “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹוהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”. מתוך כך יש להסיק כפי שכתב הרמב”ם (הקדמה לפרק חלק): “שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות”, והוא שברא את העולם.
בריאת ה’ את העולם אינה כמו נגר שעשה כלי, שכן לאחר שסיים הנגר את עשיית הכלי, הכלי מתקיים בלעדיו, ואילו הבורא מקיים את עולמו בכל עת, ואם יפסיק לרגע אחד לקיימו, יתבטל קיומו ויתאפס. זהו שנאמר (נחמיה ט, ו): “וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם”, כלומר אתה מהווה את כולם. אבל אם יתבטל העולם כולו, דבר לא ישתנה במציאות ה’. וכפי שאמרו חכמים (ברא”ר סח, ט): “שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו”. לפיכך ה’ בורא העולם שלם בכל שלמות, וקיומו מעל ומעבר לכל קיום שבכל העולמות והממדים. ואין אנו יכולים להבין דבר במציאותו, הואיל ואין בידי שכל מוגבל להבין את הבלתי מוגבל. וכל מה שאנו מבינים הוא במה שמתגלה אלינו ולא בו עצמו. וכן כל השמות שה’ נקרא בהם, מתארים את גילוייו של ה’ אלינו, כל שם מבטא גילוי מסוים.[11] מהיסוד הראשון נובעים בהכרח ארבעת היסודות הבאים.
העיקר השני – אחדותו: ה’ בורא העולם הוא אחד, שנאמר (דברים ו, ד): “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹוהֵינוּ ה’ אֶחָד”. כלומר אף שהוא מקור לכל הנבראים הרבים, ומקור לכל הפעולות האלוהיות השונות, הוא עצמו אחד. שלא כטעות עובדי האלילים, שמתוך שראו בעולם כוחות שונים, הסיקו שיש אלים רבים. אחדותו של ה’ מיוחדת במינה, ואין דוגמתה בעולם, מפני שכל נברא שנֹאמר עליו שהוא אחד, מורכב מחלקים שונים. לדוגמה: אדם אחד, מורכב מאיברים שונים ותכונות שונות. וכן אבן אחת יכולה להתחלק לחלקים נפרדים. ואילו הוא יתברך אחד שלא שייכת בו שום חלוקה.
גם ידיעתו של ה’ היא עצמותו. כלומר, שלא כמו אצל האדם שיש לו שכל, ובאמצעותו הוא משכיל דברים שונים שהם חיצוניים לו. אצל ה’ הכל אחד, כי אין דברים שמחוצה לו, אלא בידיעת עצמו יודע כל. “הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכל אחד. ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו… לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים, כמו שאנו יודעין אותם, אלא מחמת עצמו ידעם. לפיכך, מפני שהוא יודע עצמו – יודע הכל, שהכל נסמך לו בהוייתו” (רמב”ם הל’ יסודי התורה ב, י. ועי’ מו”נ א, נז-נח).
העיקר השלישי – שאין לו גוף, שנאמר (דברים ד, יב-טו): “וַיְדַבֵּר ה’ אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל… וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ”. אף הדיבור שדיבר ה’ אלינו בחורב או לנביאיו, אינו כדיבור אנושי על ידי פה, אלא הוא דיבור שה’ בראו כדי שיישמע אלינו (מו”נ א, סה). וכל הפסוקים שמשמע מהם לכאורה שיש לה’ גוף, אינם כפשוטם, אלא נאמרו כדי לשׂבר את האוזן, שעל ידי כך נבין את פועלו של ה’ בעולם, כי ‘דיברה תורה כלשון בני אדם’.
העיקר הרביעי – שה’ קדם לַכֹּל וברא את העולם. כלומר ה’ מעל ומעבר לזמן, והעתיד והעבר – אחד הם אצלו, שכן הזמן עצמו הוא בריאה שה’ ברא, ורק לאחר שברא ה’ את הזמן, ניתן להגדיר עבר, הווה ועתיד (מו”נ ב, יג).
העיקר החמישי – שרק את ה’ ראוי לעבוד, ולא שום אלהים אחרים. שנאמר (שמות כ, ד): “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי”. טעותם של עובדי האלילים, שסברו שאף כי ה’ הוא אלוהי האלוהים, מכל מקום גם לנבראים הגדולים יש כוח עצמאי, והם יכולים להיטיב למי שעובד אותם. על כך הזהירה התורה (דברים יא, טז): “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם”.
כל השמות הקדושים מבטאים את גילוייו של ה’ אלינו, והשם המפורש, שלרוב קדושתו אין היתר לאומרו מלבד לכהנים בבית המקדש, ואין כותבים אותו מלבד בספרי התורה, הוא ‘י-ה-ו-ה’. משמעות שם זה היא שה’ הוא נצחי, היה הווה ויהיה תמיד (שו”ע או”ח ה, א), וכן שהוא מהווה את כל הנבראים בכל עת (תניא, שער הייחוד והאמונה ד; העמק דבר שמות ו, ג; רש”ר הירש בראשית ב, ד). מהווה – כלומר מחייה ומקיים.