כיום, לאחר שעל ידי השפעתו הברוכה של עם ישראל, עבודת האלילים הגסה בטלה מהעולם, קשה לנו להבין כיצד בני האדם האמינו כל כך באלילים העשויים מעץ ואבן. אולם באותם הימים, הפיתוי לכך היה עצום. אמרו חכמים (סנהדרין קב, ב), שכאשר האמורא הגדול רב אשי תכנן ללמד על מנשה, אחד ממלכי יהודה הרשעים, הזכיר אותו בלשון זלזול. בחלומו בלילה נגלה אליו המלך מנשה, והוכיחו על שזלזל בכבודו והראה לו את רוב חכמתו. שאל אותו רב אשי: אם כך, מדוע חטאת כל כך בעבודה זרה? השיב לו מנשה: אם אתה היית חי בדורנו, היית מרים את שולי גלימתך ורץ לעבוד עבודה זרה, אנחנו אמנם רצנו, אבל לא הרמנו את שולי גלימתנו. ללמדנו עד כמה היצר לעבוד עבודה זרה היה חזק.
הדתות האליליות, שנוצרו על ידי אנשי רוח מוכשרים, נתנו מענה לאמונתו הטבעית של האדם, ולתשוקתו לחוות חוויות רוחניות ולהתחבר אל מקור הכוח והחיים. לשם כך יצרו טקסי פולחן שכללו מצגים תיאטרליים של פסלים, שירה, ריקוד, קורבנות, דם ואש, שעוררו את הנפשות לחוות חוויות נפשיות כבירות. פעמים רבות חוויות אלו הועצמו על ידי טקסי זנות וקורבנות אדם. על בסיס החוויות המסעירות שבפולחן האלילי, קל היה להשתכנע שככל שיקריבו לאלילים יותר קורבנות וישתתפו בפולחני הסגידה להם, כך יזכו ליותר פרנסה, בריאות וביטחון.
מדרך הטבע רבים מהחולים מתרפאים, אולם עובדי האלילים שנרפאו, דימו לעצמם שנרפאו בזכות הקורבן שהקריבו לאלים בהכנעה. ופעמים שאחר שהקריבו קורבן ל’בעל’ בטקס מסעיר עד אובדן חושים ירדו גשמים, שכן מדרך הטבע בחורף יורדים גשמים, והיה נראה לאנשים שאליל הבעל נענה לפולחנם (ע”ז נה, א). אדם שחי לדוגמה בארץ כנען, וידע שאם לא ירדו גשמים על אדמתו, הוא ובני משפחתו צפויים למות בצמא וברעב, ושמע את כוהני הבעל מזהירים שאם לא יקריבו לבעל קורבנות לא ירדו גשמים – גם אם לא היה מאמין אדוק, היה נגרר אחר כוהני ה’בעל’ ומוכן להביא לכהנים קורבנות, ולהשתתף בתוך כך בפולחן שכלל שירה וריקודים, אוכל ואלכוהול, ומתן פורקן ליצריו על ידי צפייה בטקסים שיש בהם גירוי מיני ואכזריות.
כך, על בסיס של גרעין רוחני של בקשת אמונה ומשמעות לחיים, נבנתה מסגרת חברתית בעלת השפעה עצומה שהשקר והרשע שלטו בה. כנגד כל זה צוותה התורה והזהירו הנביאים, שאפילו אם נחשוב שיש אמת בדברי עובדי האלילים והמכשפים, נדע שזה ניסיון שמנסה ה’ אותנו, שנתן לאנשים יכולות רוחניות, והם יכולים להטותן לרעה כדרך נביאי השקר. שנאמר (דברים יג, ב-ו): “כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כִּי מְנַסֶּה ה’ אֱלוֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה’ אֱלוֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. אַחֲרֵי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן”.
